סתם ילד מגודל

רפאל בלולו
17.03.13

את החיבה של הבמאי גור בנטביץ' לנונקונפורמיזם בסגנון פליטי הודו אפשר למצוא גם ב"לרדת מהעץ". רפאל בלולו חושב שהגיבור האינדיבידואליסט בסרטו החדש לא באמת מצליח להתבדל מדור המייסדים עתיר הזכויות, גם אם הוא מצטרף למחאה החברתית

לרדת מהעץ הוא סיפורו של ניצן - הקרוי בפי כל ניץ ומגולם על ידי גל תורן המדויק - בטלן ילדותי הלועג לערכים הבורגניים ולפעילות הפוליטית של נציגיהם בחברה. זה עתה שב ניץ מטיול ארוך בחו"ל, בתקווה להשיב אליו את בת זוגו המיתולוגית (שרה אדלר), שאותה נטש ללא הודעה מוקדמת. זו, כמובן, לא מתמסרת בקלות לדחפים הילדותיים של ניץ, וטורקת בפניו את הדלת בחוזקה. ניץ לא מתייאש, ומתנחל על עץ גבוה שניצב מול חלון הלופט שלה בבניין תל אביבי תעשייתי. תוך כדי כך הוא מוצא את עצמו לוקח חלק בהנהגה של מאבק אקולוגי-קהילתי נגד יזמי נדל"ן מקומיים, בניגוד גמור לתפיסת עולמו, המתנגדת לכל דבר ועניין.
לא מתמסרת לדחפים הילדותיים שלו. גל תורן ושרה אדלר. "לרדת מהעץ"

 

כמו בסרטיו הקודמים של גור בנטביץ', גם כאן מופיע גיבור מרכזי אחד שעליו נשען הסרט לחלוטין, וגם כאן מדובר בגיבור אאוטסיידר, ילד מגודל שלא רוצה לקחת אחריות ומתעב את הקונפורמיזם ואת אלו הכפופים לו. אני מודה מראש שגיבורים פוסט הודו פוסט ציונות לא עושים לי את זה. ברוח זו, ניץ נדמה לי כמו דור שלישי למייסדים, דור עתיר זכויות בחברה הישראלית שמתנגד במין ילדותיות מרדנית מתבגרת לחברה שבנו למענו הוריו. במידה רבה זו הסיבה שגם סרטיו הקודמים של גור בנטביץ' לא היו כוס התה שלי, עם הניסיון לייצר נקודת מבט חצי מיסטית חצי סוריאליסטית על דמויות אינדיבידואליות שבעצם מייצגות את אותו דור הגמוני שלא מצליח להתמודד עם התפוררות האידיאלים הקולקטיביים שלו ועם השינויים התרבותיים והפוליטיים שמתחוללים בישראל.

 

גם "לרדת מהעץ" לא פוסח על מאבק החזקים שהתחולל בקיץ 2011 ברוח הסיסמה "צדק חברתי", ומציב במרכזו גיבורים ממעמד הביניים שנאבקים על ההגדרה והטריטוריה שלהם. שני הנרטיבים המקבילים שבהם מתנהל הסרט נעים בין הפרטי והציבורי. בין אובדן השליטה הקהילתית על נכס שאותו הם תופסים כציבורי – הפיכתו של שדה פתוח מחוץ לבניין הדירות למגרש חניה - ובין מות החלום האישי והרומנטי של ניץ ובת זוגו קסם. בנטביץ' מצליח לייצר ייאוש אנושי אותנטי אצל ניץ ולהעניק לו חיבור אחד אחרון לפני הסוף המפוכח כשהוא קושר אותו עם קהילה ועם ניסיון נרפה להיאבק על משהו, להיות שייך. " הסרט הזה לא מצליח להיות באמת ביקורתי. הליהוק המרכזי של החבורה הנאבקת ושל הגיבורים הראשיים משרטט ישראליות חילונית אשכנזית. גם אם הם נאבקים מול כוח ממסדי, קשה להתעלם מהמיקום המרכזי של נכסיהם ומההון התרבותי שיש ברשותם: הגישה לתיעוד קולנועי, הבנה עמוקה של זכויות משפטיות מגובה בעורכי דין ותובנות מעודכנות על אקולוגיה ופוליטיקה "

 

אלא שהסרט הזה לא מצליח להיות באמת ביקורתי. הליהוק המרכזי של החבורה הנאבקת ושל הגיבורים הראשיים משרטט ישראליות חילונית אשכנזית. גם אם הם נאבקם מול כוח ממסדי, קשה להתעלם מהמיקום המרכזי של נכסיהם ומההון התרבותי שיש ברשותם: הגישה לתיעוד קולנועי, הבנה עמוקה של זכויות משפטיות מגובה בעורכי דין ותובנות מעודכנות על אקולוגיה ופוליטיקה. גם כשהסרט מנסה לייצר הטרוגניות תרבותית, הוא עושה זאת בצורה חיצונית משהו כשהוא מצרף בעל דוכן סביח - מזרחי-בוכרי-דתי - שמייצג בדמות אחת את כל האחרות.

לתפקיד "הרשע" לוהק דורון צברי, שמגלם את שמש, יזם שמתכנן להקים מגרש חניה באזור עירוני צפוף. צברי מוכר לפני הכול כקולנוען עם אוריינטציה פוליטית חברתית חזקה. השעשוע האירוני הזה מחזק את החלוקה בין מה שנתפס כחלוקות ערכיות בסרט: ירוק/אקולוגי/פארק מול מכוניות/יזמות/כלכלה. האם מעשיו של שמש לא ערכיים? פתרונות חניה ייחשבו בעיני רבים כמעשה ראוי ופורדוקטיבי. אבל זו, כמובן, לא השאלה. בנטביץ' יכול היה להפנות את האנרגיה התסריטאית למאבק במוסדות, ולא ביזם - הרי היזם לא פועל בוואקום רגולטיבי, והמאבק היה יעיל יותר אם היה מתקיים מול פקידי העירייה והממשלה. וחשוב יותר לזכור שכריש הנדל"ן, כפי שהוא מוצג בסרט, הוא בעצם לא ממש כריש נדל"ן, אלא יזם פשוט ממעמד הביניים שרוצה להרוויח את לחמו בכבוד - כי הרי איזה מין כריש נדל"ן אימתני מגיע בעצמו לאתר הבנייה יום יום ובמכונית עממית ופשוטה?

 

בנטביץ' מציב את השיטה הקפיטליסטית במראה שלילית, אבל צריך לזכור שרבים מאמינים שהשיטה הזו היא שהצליחה יותר מכול לשחרר אוכלוסיות מוחלשות בחברה הישראלית מול הקהילתיות הכמו סוציאליסטית של הקהילה השכונתית. הסרט מסתיים באקורד מינורי. קסם לא תחזור לניץ, והפארק הפוטנציאלי הופך לעוד מגרש חניה תל אביבי. בתוך הדינמיקה התרבותית האקטואלית הסרט האיר לי אירוע אחר שקרה בעולם האמיתי, וגרם לי להרהר על היום שבו נפטר שמוליק קראוס, מוזיקאי מוכשר ומוערך שהיה במידה רבה לסמל של הישראליות האשכנזית הישנה; ועל היום שבו שמעון אדף - סופר מזרחי מוערך שהגיע מהפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית של ישראל - קיבל את פרס ספיר, הפרס החשוב ביותר בעולם הספרות הישראלי. נראה שאנחנו נמצאים במהלכה של מהפכה תרבותית מזרחית. בסרטו של בנטביץ’ המהפכה הזאת מסומנת על ידי בעל הממון החדש ועל ידי כוחו הממסדי לבצע שינוים למען רווחתו, ובעולם המציאותי היא מסומנת על ידי מותו הסמלי של קראוס ועל ידי חותמת הממסד על כישרונו של אדף.

 
בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי