קטעים איתך

בערבי הסטנד-אפ של תום יער לא תשמעו הומור מבטאים, בדיחות על נשים שלא יודעות לנהוג ובדיחות על קופאיות רוסיות בסופר. אם יש דבר כזה הומור ישראלי – לא תמצאו אותו אצלה

מופעי סטנד-אפ מקומיים הם תופעה תרבותית שנויה במחלוקת. יש להם קהל מסור, אך לעתים קרובות הם רוויים בהומור פוגעני, שוביניסטי וגזעני, שמרחיק ומנכר קהלים רבים שדווקא צורכים סטנד-אפ איכותי שמגיע מעבר לים. והנה, בחודשים האחרונים, יש תחושה שהשמרים של ההומור הישראלי מתחממים וקומיקאים צעירים ומוכשרים מצליחים לפרוץ לפריים טיים הטלוויזיוני ולבמות ולסחוף אחריהם קהל אוהדים חדש.בלי אלתורים. יער (צילום: אלון כהן רז)

בשנה החולפת קבוצה חדשה של סטנדאפיסטים, בהנהגתה של הקומיקאית הצעירה תום יער (25), מעלים יחד מדי חודש מופע סטנד-אפ מעולה ומרענן שמצליח להיות אנטיתזה להומור המקומי - מופע צעיר, עדכני, אינטליגנטי, מלוכלך, גס וקורע מצחוק. בערבי הסטנד-אפ של תום יער לא תשמעו הומור מבטאים, בדיחות על נשים שלא יודעות לנהוג ובדיחות על קופאיות רוסיות בסופר.


עד כה ערבי הסטנד-אפ של תום יער פנו לקהל של מאות צעירים תל אביבים שגדשו את האולם באוזן בר, אך כעת השמועה על החבורה המצחיקה נפוצה, הביקוש הולך ועולה, והמופעים מתרחבים לחלל גדול יותר בתל אביב ואף נודדים לירושלים.


הגל החדש

יער מתגוררת ויוצרת זה שש שנים בתל אביב. אפשר להגדיר את ההומור שלה כתל אביבי, אך היא מספרת שדווקא למדה להצחיק במסגרת תנועת הצופים של רמת השרון, שבה גדלה. "חוויית הצופים בשבילי זה לא כמו שמדמיינים בדרך כלל, יושבים במעגל ומחלקים עוגיות. היינו חבורה, אני וכמה בנים ממש מצחיקים שעושים דאחקות ושיגועים. זו הפעם הראשונה שהבנתי מה זה הומור של קבוצה. הילדות שלי זה הבנים האלה בצופים, שלא הולכים לבית ספר. אני לקחתי את זה לאקסטרים, כי ממש לא הייתי הולכת לבית ספר. הייתי ישנה בצופים. אבל הם הצליחו גם ללמוד. אבא שלי תמיד אמר שאיך זה שכולם מצליחים להשתולל ולהיות מצחיקים וגם ללמוד ואני לא, שזה לא הגיוני שיש לי זמן לבלות עם כל אחד מהם בזמן הפנוי שלו, כאילו אני עושה משמרות. שם זה התבשל, ראיתי שאני יכולה להיות מצחיקה".


כבר אז הבנת שהמקום שלך הוא על במת הסטנד-אפ?

"ידעתי שאני רוצה לעשות דברים שקשורים להומור, וחשבתי לעשות קומיקסים. הלכתי ללמוד עיצוב גרפי כדי לעשות קומיקסים יותר יפים. אבל זה לא צלח. אחר כך עבדתי כמה שנים ב'מעריב' ועשיתי כתבות מצחיקות סטייל 'נערה רכלנית', אבל הרגשתי שזה לא ממש המקום שלי. הכי טוב ונכון הרגשתי דווקא כשישבתי עם חברים בבית או בבר והייתי נכנסת לטרפה, פשוט עושה פאנצ'ים כל הלילה, אז הבנתי שאולי אני צריכה לעשות סטנד-אפ, שזה לקחת את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות ולהעצים את זה פי אלף. התחלתי ללכת קצת לבמות פתוחות, וזה לא הסתדר לי. הקהל שהגיע למועדוני הסטנד-אפ הרגילים פשוט לא צחק ממני, הם לא הבינו מה אני רוצה מהם.

"אני לא נשואה, אז לא יכולתי לדבר על זה שבעלי טמבל. דיברתי על דברים שיותר קרובים אליי. אז חשבתי שאני צריכה לשנות את ההומור שלי כדי שיהיה יותר דומה לסטנד-אפ ישראלי, לתת פאנצ'ים, וזה לא עבד. בעקבות זה החלטתי לעשות הופעה משלי. הצטרף אליי עוד חבר מצחיק, ואז עוד אחד. פניתי לאוזן בר, הרמנו הופעה. פתאום הגיעו מלא אנשים והבנתי שיש לזה ביקוש. היום זה כבר ממש גדל, אז אמרתי 'בוא נראה אם גם בירושלים יש אנשים שזה יכול לעניין אותם'. הופענו באוגנדה וגיליתי שיש".


את ושאר החברים בקבוצה עובדים יחד על המופע?

"אני מודיעה לאנשים שעובדים איתי מתי ההופעה הבאה, ומי שיש לו חומרים חדשים תוך שלושה שבועות מצטרף. זה חייב להיות חומרים חדשים - לא ממחזרים הופעות. אני עולה כל חודש עם חומרים חדשים. אלוהים יודע איך אני עושה את זה, זה קשה מאוד, ולפעמים בגלל זה יש לי הופעות פחות טובות. בדרך כלל כולם נענים ואנחנו נפגשים פעם-פעמיים בשבוע אצלי בבית. כל אחד מעלה את החומרים הגולמיים שיש לו ועובדים על זה ביחד. לפעמים משהו מתלקח מהר, כולם זורמים על זה, והבן אדם רושם בהיסטריה את מה שכולם אומרים, ולפעמים זה לא מתלקח, ואז אנחנו אומרים 'ביי ממי'. אנחנו עובדים באמוק, כותבים ממש מילה במילה, לא משאירים כלום לאלתור". " הדבר הראשון שמאחד אותנו, למרות שאנחנו מאוד שונים, זה הומור עצמי - כמה אנחנו אפסים ולוזרים - זה טון שמלווה אותנו. לדוגמה, אני מאוד לא אוהבת את ההומור של סיינפלד. הוא תמיד אומר כמה העולם דבילי וכמה הוא חכם, ואנחנו ההפך - אומרים כמה העולם מדהים וכמה אנחנו לא מצליחים להיות חלק ממנו. אנחנו מספרים סיפורים אמיתיים. אני מתווה את הקו הזה - לא לשקר ולהמציא שנחת עליך סקאד, אלא להגיד שהחלקת על חרא וזהו "

 

על מה מעניין אתכם לדבר במופע?

"הדבר הראשון שמאחד אותנו, למרות שאנחנו מאוד שונים, זה הומור עצמי - כמה אנחנו אפסים ולוזרים - זה טון שמלווה אותנו. לדוגמה, אני מאוד לא אוהבת את ההומור של סיינפלד. הוא תמיד אומר כמה העולם דבילי וכמה הוא חכם, ואנחנו ההפך - אומרים כמה העולם מדהים וכמה אנחנו לא מצליחים להיות חלק ממנו. אנחנו מספרים סיפורים אמיתיים. אני מתווה את הקו הזה -  לא לשקר ולהמציא שנחת עליך סקאד, אלא להגיד שהחלקת על חרא וזהו. זה יותר מצחיק. מצחיק אותנו הרבה בדיחות קקי-פיפי, אין מה לומר".

 

כאישה שעולה על הבמה להצחיק את מרגישה שיש ממך ציפיות אחרות?

"לגמרי. כשאני עולה לבמה אני מרגישה שהאנשים שעדיין לא מכירים אותי מתבאסים וחושבים: 'היא לא תהיה מצחיקה כי היא בת והיא תדבר על זה שיש לה חבר, על יחסים, על אמא שלה שאומרת לה להתחתן, על הרזיה'. ואז זה לא קורה, והם מופתעים לטובה, יש איזו אנחת רווחה, ודווקא ההפתעה הזאת מעליבה אותי, כי אני רוצה שלמכתחילה הם יגיעו עם התפיסה שבנות הן מצחיקות. מהכיוון השני, יש איזו ציפייה שאני אגן על המין הנשי בכל דבר שאגיד, ואני עושה את זה, אבל בדרך שלי, שהיא הפוכה לפעמים".


עכשיו, כשאתם מתרחבים, לאילו קהלים את שואפת להגיע?

"אני מתחילה להרגיש שאני רוצה לפנות לא רק לקהל הרגיל שלנו, אלא גם לעלות בסקאלת הגילים. אנחנו מתכננים להתחיל להופיע על במות גדולות יותר, שם הקהל לא יצטרך לשבת על הרצפה. כשאני מופיעה לבד אני עדיין מעדיפה לעשות את זה במקומות קטנים, מול חברים, שם אני מרגישה בנוח ויכולה לעוף באלתורים".


את חושבת שאת יכולה להשתבץ בפריים טיים הישראלי, או שתמיד תישארי בשוליים?

"אני לא עושה איזה סטנד-אפ אוונגרדי, לא ממציאה את הז'אנר. בסך הכל הפורמט הוא אותו פורמט - לעמוד מול מיקרופון ולדבר. מבחינת תכנים, זה טיפה שונה ממה שמקובל עכשיו בארץ, אבל זה מתחיל להשתנות. אני אשמח שזה יהיה כמו בארצות הברית, למשל, שמי שאוהב הומור מיינסטרים יוכל גם לאהוב את ההומור שיותר בשוליים. אני חושבת שאפשר לחנך את הקהל להומור אחר, שמתחיל להפציע עכשיו בטלוויזיה. אבל יש בארץ המון דברים מצחיקים. העונה החדשה של 'ארץ נהדרת' מעולה, יש מלא מערכונים מצחיקים ביוטיוב. בהחלט מעניין אותי להגיע לקהל רחב, אבל לא כמו שמעניין אותי להישאר מצחיקה ואותנטית".


יש תכנונים לנסות להצליח גם בחו"ל?

"אני לא רוצה לכתוב באנגלית. אני אמנית של שפה, של השפה העברית. וזה גם לא מעניין אותי, מעניין אותי מה שקורה בארץ, למה לברוח לחו"ל, אני לא מבינה את הקטע הזה".


פטריוטית.

"כן, פטריוטית. אני מתה על תל אביב, מתה על ישראל. זו השפה הכי מצחיקה, יש פה סלנג הכי מטורף, שאני מתחרמנת ממנו".


התחלת לעבוד על סדרה בכיכובך לטלוויזיה. מה את יכולה לספר עליה?

"זו סדרה בנימה מרירה, היא בתהליך פיתוח. אני כותבת אותה עם משה רוזנטל, עידן חגואל והמנהל שלי אבירם בוכריס. יש לנו הכוונה מדהימה מזוג תסריטאים מנוסים יותר, ובינתיים אנחנו נהנים לאללה".

 

אז כבר אפשר לומר שאנחנו בפתחו של גל חדש בהומור הישראלי?

"הלוואי, שיצוצו עוד אנשים צעירים שיופיעו בטלוויזיה. מי שמחליט זה המבוגרים, זה לא הדור שלנו. הדור שלנו רק מחכה שיקטפו אותו. אני מאמינה שקורה פה משהו מעניין, שהוא לאו דווקא קשור רק אליי או לקבוצה".

 

 

עוד בבית אבי חי