גיוס חובה

דוד שפרבר
02.01.13

דוד שפרבר סבור שהעצומה המגוחכת נגד הפרס הארכאי ליצירה ציונית מעלה את הצורך לומר במפורש: כל אמנות היא אמנות מגויסת, ועובדה זו אינה פוסלת אותה בהכרח

פרס היצירה הציונית שיזמה שרת התרבות והספורט לימור לבנת, ועצומת האמנים הדורשת לבטל את  הפרס, הם דוגמה בוטה ועצובה להדחקת מורכבויות ופשטנות מיתממת שלא נראו הרבה זמן במחוזותינו. במקום יושר וישירות, שהיו ראויים במסגרת הדיון הפוליטי במהותו, דיון הנוגע במלחמת תרבות של ממש בין הימין לשמאל בישראל, בחרו מנסחי העצומה לטשטש את הדברים ולהציג מצג שווא. המנסחים מתנגדים לפרס מכיוון שהוא מעודד אמנות מגויסת למטרות פוליטיות, ומוסיפים: "אנו דורשים לבטל את קיומו של הפרס ומבקשים לנתב את הכספים שיועדו לו אל הקופה הדלה שתומכת ביצירה אמנותית חופשית במדינת ישראל". 



מי פה מיתמם? (פלאש90)
ראשית יש לומר כי השימוש במושג אמנות מגויסת בהקשר הזה הוא ארכאי ומגוחך. נכון שבמקומות שבהם המדינה שולטת ביד רמה ובאופן כוחני על כלכלת הדימויים יש עדיין ערך למושג הזה במשמעותו הביקורתית, אבל לא זה המצב בישראל. למעשה, כל אמנות היא אמנות מגויסת, ועובדה זו אינה פוסלת אותה בהכרח. כפי שטוען האוצר והתיאורטיקן בוריס גרויס, "כל אמנות שמניעיה אידיאולוגיים - אידיאולוגיה דתית, קומוניסטית או פשיסטית - היא תמיד מאששת וביקורתית כאחד... כל אמנות שמציגה חזון בעל אידיאולוגיה דתית או פוליטית כלשהי היא בבחינת חילון החזון וכך היא הופכת לאובייקט של פרדוקס".

יתרה מזאת: פרמטרים חוץ-אמנותיים הפכו מזמן לחלק מהקריאה של היצירה, ואף למרכיב משמעותי בשיפוט האמנותי שלה. אף אחד לא יטען, למשל, שהמושג "אמנות חברתית" הוא מושג נעדר תוקף מקצועי משום שהוא עושה שימוש בפרמטר חוץ-אמנותי, וזאת למרות שמדובר באמנות המגויסת במוצהר למעשה "חוץ-אמנותי" (המעשה החברתי עצמו נתפס בעיני האמנים האקטיביסטים כעוצמתה של יצירת האמנות). אגב, אולי באמת ראוי שהמדינה תקצה יותר משאבים לאמנות החברתית וליוזמות חברתיות בתחום האמנות - מגמות תוססות המתפתחת כאן לאחרונה.

בדומה, כאשר מבקרת האמנות סמדר שפימצביעה על שימוש לא ראוי בבעלי חיים ביצירת אמנות, כאשר יונתן אמיר מצביע על סילוף שעושה מוסד במושג אמנות חברתית (ראו כאןכאן וכאן ) או כאשר גליה יהב מתארת ב"טיים אאוט" כיצד היחסים עם עולם המסחרי של האמנות משפיעים על בחירת עבודות בתצוגה, הדברים נתפסים כחלק מביקורת האמנות או לפחות כטענה משמעותית, ולא רק כהערת שוליים אגבית. למעשה, אי אפשר להפריד בין  שיפוט ערכי לשיפוט טעם, וברור שהפוליטיקה של המבט מבנה את ההתבוננות וההערכה של יצירות אמנות.  

ערעור האבחנות

חשובי האמנים בארץ מתוארים דרך קבע כאמנים בעלי אג'נדה פוליטית שמאלנית מובהקת (כך, למשל, בקטלוג התערוכה של מיכה אולמן, המציג עתה במוזיאון ישראל). הצגתם במוזיאון והתמיכה שהמדינה נותנת לכך לא נתפסות בדרך כלל - ובצדק - כהתגייסות ממסדית לטובת אג'נדה כלשהי.

למעשה, השימוש במושגים שהם לכאורה חוץ-אמנותיים יכול לערער על אבחנות מקובלות ולהוות בעצמו אקט אמנותי. כך, למשל, כשקרן עדי להבעה יהודית באמנות ובעיצוב הציגה את עבודתה של האמנית הפלסטינית ראידה אדון ואת היצירה העוסקת בתכנים קוויריים של יצחק וולף ובניהו אלבז, היא הראתה שפרויקטים המוגדרים כ"יהודיים" אינם חייבים להיות בהכרח מפלים או גזעניים (שלא כדברי ח"כ ע'אלב מג'אדלה.

עולם האמנות מעדיף בדרך כלל להציג את עצמו כשדה אובייקטיבי, ולא כשדה המונע על ידי פוליטיקות ויחסי כוחות. אך למעשה, מדובר במעגל קסמים המאפיין את השדה, שבו היוצר והשיח הפרשני על יצירתו מבנים את השיח על פי כללים מקובלים, שאיש אינו סוטה מהם. המגמה המשותפת ליוצרי ולמחוללי השיח היא - במודע או שלא במודע - הסוואת מה שעומד בבסיס השיח. אם נקודות המוצא יישארו סמויות, ייראה השדה אובייקטיבי, מובחן ומוגדר. 

בהתאם לכך, ההשתקה של קולות "אחרים" בעולם האמנות תמיד מטשטשת את היסוד הפוליטי העומד בתשתיתה ומציגה אותה רק כהכרעה אסתטית הנוצרת על  בסיס מאפיינים של איכות (כאילו יש בנמצא אמת מידה ברורה, שמגדירה איכות של יצירות). בעניין זה ראוי לצטט את שוב דבריו של בוריס גרויס: "פוליטיקה עכשווית הדוגלת בשוויון זכויות היא פוליטיקה של הכלה, שמתנגדת להדרת מיעוטים פוליטיים וכלכליים. ואולם, המאבק להכלה אפשרי רק אם הצורות שדרכן מיעוטים מגלים בפומבי את תשוקותיהם המודרות אינן נדחות ומודחקות מלכתחילה באמצעות סוגים שונים של צנזורה אסתטית שמופעלת בשם ערכים אסתטיים 'גבוהים' יותר".


פרויקטים יהודיםם לא חייבים להיות גזעניים. עבודה של ראידה אדון

ליישר קו

בהערת אגב נזכיר כי בתגובה למאמר שבו קבל חוקר התרבות דרור אידר על ההדרה של קולות "אחרים" בעולם האמנות הישראלי הדגיש החוקר משה אלחנתי כי אכן מתקיימת בעולם זה הדרה אגרסיבית על בסיס שיפוטים פוליטיים). אלחנתי אמנם מאשר את ההדרה (כותרת תגובתו היא "לעולם תהא ההדרה... וטוב שכך"), אך באופן ישר והגון הוא לא מטשטש את הדברים, אלא מציג אותם כפי שהם ללא כחל ושרק. אלחנתי מדגיש כי "מנגנוני הדרה אינם אלא חלק הכרחי, חיוני ובלתי נפרד מהתנהלותו התקינה של כל שדה כזה שבו מתרחש ייצור תרבותי דינמי". אלא שבעוד ביקורת התרבות מבקשת בדרך כלל לפרק את השיח לגורמיו - לא להניח את האובייקט כפי שהוא מוצג על ידי הגורמים הפועלים בשדה, אלא להראות כיצד משמעותו מובנית בידי בעלי העמדות השונות - אלחנתי משתמש בתובנות הללו כדי להצדיק את המקובל וההגמוני. אלחנתי מאשר ואף מהלל את המגמה המנסה "ליישר קו עם ההיסטוריה של השדה, להדיר את מי שצריך להדיר ולהשתתף בחלוקת ההון יחד עם אלה שהחזיקו במונופול". 



"אובייקט של פרדוקס". בוריס גרויס
למעשה, שלא כמו אמנות השמאל והיצירה הפוסט-ציונית, המוכתרות בשיח הביקורת כמבע הומניסטי ואוונגרדי נעלה, הענף האחר נידון בדרך כלל כאמנות שמרנית, פלקטית, פולקלורית, מגויסת ונחותה. כך נוצר מצב שבעוד השיח הפוליטי בארץ הוא שיח חי ותוסס, עולם האמנות מדבר בשפה אחת - כולם חושבים אותו דבר ואומרים אותו דבר, ולפחות בהקשר הפוליטי, גם יוצרים אותו דבר.
יתרה מכך: עולם האמנות המקומי מקיים יחס הפוך לשיח הפוליטי בארץ. בעולם זה, המושג "ציונות" נחשב בדרך כלל למוקצה. אחרי שנים של השתקה והדרה של קולות "אחרים" בשיח האמנות המקומי (פלסטינים, מזרחים, דתיים ועוד), השתקה שגובתה בתיאוריות שנוגעות לאיכות היצירה אך למעשה מושתתת בבירור על קריטריונים פוליטיים (גלעד מלצר, למשל, כתב ב"הארץ": "השאלה בעיני אינה מדוע אמני הימין ואמנים דתיים אינם מקובלים על ידי הממסד והשיח, אלא מדוע ברובם המכריע הם עושים אמנות גרועה".  - באים כעת  האמנים לדבר על חלוקה צודקת של המשאבים! אולי קצת אפליה מתקנת יכולה להתאים כאן?  

כפי שכתבתי בעבר, הפרס הזה הוא פארסה תרבותית ורעיון מגוחך (עם חילופי השלטון יוכלו השליטים החדשים להקים גם פרס לאמן הפוסט-ציוני, לאמן הפלסטיני ועוד ועוד), שלא יתרום מאומה לתרבות במובנה העמוק. אבל נקודת אור אחת אני רואה בהכרזה על הפרס הזה - הוא מייצגת בעיני התפתחות חשובה, שבה עולם הימין בישראל הבין (באיחור גדול) שהשדה התרבותי הוא שדה פעולה פוליטי לכל דבר, ואל לו להזניח אותו. אולם מעבר לדברים הללו, ההתנגדות של עולם האמנות המרכזי לפרס בתואנות כזב של אמנות מגויסת היא פארסה אומללה ומגוחכת עוד יותר מהפרס עצמו (אגב, המעצב דוד טרטקובר, החתום על מכתב האמנים, מן הסתם לא הגיש מועמדות לקבלת הפרס, אבל אפילו בימין יש מי שרואה בו "אמן ציוני"?

כך או כך, ההכרזה על הפרס וביקורת האמנים עליו מעלות לדיון נושאים חשובים שחבל שאינם נידונים יותר בשיח. נושאים אלה נוגעים בעניינים יסודיים כמו דמוקרטיה, פלורליזם, רב-תרבותיות והסכמה שלא להסכים על הכל.

 

עוד בבית אבי חי