מחוץ לסל

ניב שטנדל
12.12.12

בלב כל דרמת ספורט עומד הסיפור האנושי, וזה נכון גם לגבי "פלייאוף", בהבדל משמעותי אחד – ב"פלייאוף" פשוט אין ספורט. ניב שטנדל מפרשן איך גיבור מבטיח, במאי מוצלח ותסריט כתוב באהבה מצליחים להחטיא בגדול

הערה הראשונה החשובה לגבי "פלייאוף" היא זו: זו אינו סרט על רלף קליין ז"ל, ועוד פחות מכך סרט על כדורסל. אמנם הוא נישא ככזה על גלי היח"צ כמו היה גביע אירופה בידי שחקני מכבי תל אביב, אבל המרחק בין קליין למקס שטולר, גיבור "פלייאוף", רב, והמרחק בין הסרט לבין כדורסל בכלל, גדול מכפי שהעין משגת. זוהי אזהרה חשובה לצופים רבים (ולאחרים, הנרתעים מדרמות ספורט, אולי דווקא צפירת הרגעה).

בלב כל דרמת ספורט עומד הסיפור האנושי, וזה נכון גם לגבי "פלייאוף", בהבדל משמעותי אחד – ב"פלייאוף" פשוט אין ספורט. להבדיל מ"מאניבול" למשל, סרט אמריקאי על בייסבול שהוא בעצם סרט על ספורט, על תרבות ועל אמריקה, ב"פלייאוף" הכדורסל לוקח חלק זניח, אף שהוא מקדיש למשחק דקות לא מעטות. הכדורסל גם הוא לא יותר מלוקיישן וסיפור רקע.


הצליח לתפוס משהו מההתנהלות של קליין . דני יוסטון ב"פלייאוף"

הנקודה הזו משמעותית ל"פלייאוף" לא רק בגלל מסע היח"צ, שעשוי להטעות את הצופים. היא משמעותית גם מכיוון שמדובר בפספוס גדול; כמו בכל דרמת ספורט מוצלחת, הכדורסל עשוי היה לשמש גם כמטאפורה מעולה. אם זה לא קרה בסיפור חייו של קליין (ואפשר בהחלט לטעון שזה קרה), אז לפחות בייצוג האמנותי, הפיקטיבי והחופשי של אותו סיפור. משחק הכדורסל יכול היה לגלם כאן שלל אלמנטים ומוטיבים שכאלה: הניצחון של קליין, ניצול השואה, על המדינה שגירשה אותו; היהודי, על דימויו הרופס והחיוור, מנצח במגרש הספורטיבי את הארי הגאה; המוח של המאמן היהודי מנהל את הכוח של הגבר הגרמני; קליין שדוחה מעליו את כל המטען הלאומי לטובת המשחק הפשוט, וכן הלאה.

אבל "פלייאוף" לא עושה את כל אלה. תחת זאת, הוא מגולל בצורה פשוטה, חלקה וחפה מיומרות (ומאוד חופשית) אפיזודה מסוימת בחייו של קליין, מבלי לפספס את הצדדים הדרמטיים הגלומים בה, אך גם מבלי לטעון אותה ולו באחד מההיבטים שיכול היה להעניק לה הכדורסל.

קל להבין מה הצית את עניינו של הבמאי ערן ריקליס. כפי שאמר באחד מהראיונות שהעניק, הוא נדלק מיד עם הרעיון המסקרן הזה – האפיזודה של קליין ניצול השואה כמאמן בגרמניה. בהוליווד אוהבים "היי-קונספט", רעיון של סרט שאפשר למכור במשפט אחד, ואת המשפט הזה אכן קל למכור.

טראומה של  יהודי


ממש לא מקס שטולר. רלף קליין (פלאש90)
"פלייאוף" אינו סרט רע, חסר עניין או נטול ערך. ריקליס, מהמקצועיים והרהוטים שבבמאינו, לא עושה סרטים רעים. הוא יודע להציב מצלמה, להדריך שחקנים ולבנות דרמה. דני יוסטון, שחקן הוליוודי מהדרג הבינוני, המגלם את מקס שטולר, הצליח לתפוס משהו מההתנהלות של קליין נפוח העיניים. מוטב היה לו היה לובש יותר טריינינגים ופחות חליפות, ולא מסתובב על הפרקט עם נעלי עור מצוחצחות, אבל ניחא. רלף אולי מתהפך בקברו, אנחנו נספוג בשקט.

התסריט של "פלייאוף", שניכר שנכתב מתוך אהבה גדולה (אחד מהתסריטאים, גדעון מרון, הוא חותנו של קליין), ממקד את הסיפור בחווייתו של היהודי השב אל המקום ממנו ברח, אל המקום בו נפטר אביו, ואל כל רגשות האשם המלווים אותו ומציפים אותו שוב. ליהודי הזה אין גאווה ואין פחד – יש בו טראומה, פצע שהגליד ונפתח מחדש. גרמניה היא המקום שביקש לשלוח אותו אל מותו, אבל בגרמניה הוא מרגיש בעצמו כאשם – אשם במות אביו, אשם בבגידה בישראל, אשם בפירוק משפחתו.


הסיפור הזה כשלעצמו הוא מצוין ואף בנוי כהלכה, אבל הוא לוקח את כל הפוקוס מהעניין שלשמו נתכנסנו; שלשמו נקראו אולסי פרי ומיקי ברקוביץ' להקרנה מיוחדת; שלשמו הסכים קליין ליצירת הסרט; שלשמו הוא הגיע לגרמניה מלכתחילה – כדורסל. ומה שאירוני במיוחד הוא שזה מה שדורש שטולר כל העת מהאנשים סביבו, מהעיתונאים המציקים לו בשאלות של לאום וזהות ומהשחקנים שמעקמים את אפם למולו – דברו איתי על כדורסל. ובתור סרט שגיבורו דורש שידברו איתו על כדורסל, "פלייאוף" לא מדבר על כדורסל בכלל. הוא מדבר על יהודים, ומוסלמים, ומהגרים, ושואה, ומלחמה, ונאצים, ומשפחה, ובגידה, ובריחה ומה לא. ורק על הדבר הפשוט הזה, שקליין קרא לו "פוט דה בול אין דה באסקט", משל היה סלים וארזה – רק על זה הוא לא מדבר.

עד כמה הכדורסל הוא שולי בסרט, אפשר ללמוד, למשל, מליהוקו של מקס רימלט, שחקן קולנוע שמעולם לא נגע בכדור, לתפקיד קפטן הנבחרת הגרמנית; מליהוקה של נבחרת גרמניה באופן כללי (נבחרת שמבחינת הגובה הולמת יותר את הסגל הישראלי); מהגרדרובה של שטולר; ומההכוונה המקצועית הבנאלית שהוא מספק מהקווים (קריאות "דיפנס! וואן-און-וואן!", משל מדובר היה באבא שמאמן את נבחרת בית הספר ולא בגדול מאמני הכדורסל הישראלי). שלא לדבר על בחירת שם הסרט התמוהה. נדמה שלא פחות מתסריט מורכב, מה שהיה חסר לריקליס (כדורגלן בילדותו) לצדו הוא מישהו שמבין קצת כדורסל.

כל זה מלמד היטב את הצופה שבא לראות סרט על רלף קליין, שהוא רואה סרט על מקס שטולר – ממד מסוים מאוד, בתקופה מסוימת מאוד, של רלף קליין. אם שטולר, האיש שמגיע לגרמניה ומבקש שידברו איתו על כדורסל, הוא קליין, הרי שחסד גדול היה נעשה עמו לו היתה ניתנת לו האפשרות באמת לדבר על כדורסל. זה הרי לא משחק מסובך. פוט דה בול אין דה באסקט, זה הכל.

"פלייאוף". בימוי: ערן ריקליס. תסריט: גדעון מרון ודוד אקרמן. שחקנים: דני יוסטון, אמירה קסר, מקס רימלט, הנס זישלר. 107 דקות.

עוד בבית אבי חי