לא מחכים למשגיח

תומר פרסיקו סבור כי המאבק הנוכחי של מסעדות על הזכות להתקרא "כשרות" ללא תעודה מטעם הרבנות מציף את שתי הבעיות הבסיסיות במערך הכשרות הרשמי: כפיה דתיית ורשלנות מקצועית. נוסף על כך, הוא בבחינת עוד שלב בערעור המונופול של הרבנות על שירותי הדת במדינה

המאבק הנוכחי למען חופש דת בנושא הכשרות הוא התפרצותן של תנועות תת קרקעיות שמתגבשות זה זמן רב מעל לפני השטח. לכל מי שמעורב בנושא ברור שהכשרות של הרבנות סובלת משתי בעיות חמורות הנעות בין התחום המוסרי לתחום הדתי-פרגמטי. ראשית, מדובר במונופול רודני אשר ניכס לעצמו את המילה "כשר" ואינו מוכן ששום ארגון או פרט מלבדו ישתמש בה בעסק שלו. שנית, מדובר במערכת מסואבת שאינה מבצעת את העבודה שלה כראוי, וממילא לא באמת דואגת לכשרותם של בתי עסק שבהשגחתה.

 

שתי הבעיות הללו קשורות ביניהן משום שהסיאוב של הרבנות הראשית הוא אחת הסיבות לרצון של בעלי מסעדות להתנתק ממנה ולהכשיר את עצמן בעצמן. מדובר, לצערנו הרב, במערכת שרגילה להתנהל כמונופול עסקי ופיתחה לעצמה נטיות הגובלות בשחיתות, ופעמים לא מעטות, אף עוברות את הגבול לכלל שחיתות מופגנת. כאילוסטרציה פשוטה למצב הנוכחי, אביא להלן את סיפורה של להבה סילימן, בעלת מסעדת איצ'קדנה בשוק מחנה יהודה בירושלים, כפי ששמעתיו מפיה.בלי שיתוף פעולה. פתק ההבהרה באיצ'יקדנה

להבה התחילה עם הרבנות כמו שכל בעל מסעדה מתחיל: במילוי טפסים, בחתימות, בתשלומים. אחרי הבירוקרטיה הראשונית, מינו למסעדתה משגיח כשרות ונתנו לה תעודה של הרבנות. במשך כמעט שש שנים ליווה את להבה אותו משגיח, ב.ד. (שמו המלא שמור עמי). להבה שילמה את משכורתו של ב' במשך כל אותה תקופה, כ-1,200 שקל בחודש, וזאת לבד מזכויות סוציאליות ופנסיה. כלומר, המשגיח הוא לכל דבר ועניין מועסק של המסעדה, לא של הרבנות.

 

לפי להבה, אותו משגיח, שהיה אדם נחמד למדי, הגיע מתי שהוא רצה, ולא ברור מה עשה כשהגיע. עם משגיח הכשרות שלך אין לך חוזה, והעבודה שלו אינה מוגדרת ממש. בדרך כלל, ביקור שלו כלל כניסה למסעדה תוך כדי דיבור ביידיש בטלפון, הצצה למטבח ויציאה מהירה. סך הזמן הכולל של הביקור הממוצע: 1.5 דקות. מצד שני, היו גם ביקורים ארוכים יותר, והוא היה אומר ללהבה מה מותר ומה אסור, בהתאם לכללי הכשרות. לפעמים הוא היה אומר לה מה מותר ומה אסור על פי הקבלה. כך למשל, הוא אסר עליה לשים בצל או שום מקולפים או חתוכים בתוך המקרר. ההסבר: זה מביא שדים ורוחות. הוא גם היה מכריח את להבה לקנות ירקות מסוימים רק מחברת גוש קטיף. אלה יקרים הרבה יותר וטעימים (כך לפי להבה) הרבה פחות. בעבור זה שילמה להבה את משכורתו. אגב, מפני שהוא היה גר בבני ברק, גם הנסיעות לירושלים – על חשבונה. ב' עצמו לא הסכים מעולם לאכול במסעדה שאותה הוא עצמו הכשיר. לדבריו, הכשרות לא היתה טובה מספיק מבחינתו. " והנה, הגענו לעוד אחת מהסיטואציות המופרכות שמזמנת לפתחנו אחדות הדת והמדינה בישראל: המילה "כשר" הופכת לסימן רשום של הרבנות. על ידי שימוש במילים אחרות ("בהתאם לכללי ההלכה"? "אכיל ליהודים שומרי מצוות"?) אפשר כמובן להתחמק ולעקוף את החוק היבש – פתרון יהודי מאין כמוהו – אבל למה שנשלים עם מצב מגוחך שכזה? "

 

את כל זה הסכימה להבה לסבול. הבעיה התחילה כשהגיע מפקח חדש, בדרגה גבוהה מזו של ב', וזה החליט שלא מוצאות חן בעיניו הבאסטות בשוק שבהן קונה להבה. אני מקווה שמיותר לציין שלהבה קנתה רק בבאסטות שלהן תעודת כשרות, של אותה הרבנות, ולדבריה, חלק מבעלי הבאסטות ממילא גם היו חובשי כיפה. אבל זה לא הספיק למשגיח. הוא הציג בפניה דף ועליו רשומות ארבע באסטות בלבד אשר רק בהן עליה לקנות. כשלהבה שאלה למה פתאום מחליטים שרק מהבאסטות האלה מותר לה לקנות, הוא הרים את קולו וציווה עליה לא לדבר אליו "ככה". להבה שאלה מה היא אמרה לא בסדר, ובתגובה, איים המפקח שהוא ייקח לה את התעודה. ברגע זה זהבה ביקשה ממנו שייקח את התעודה וילך.

 

נטולת תעודת כשרות, כתבה להבה פתק ובו הבהירה לקליינטים שלה: "החל בחודש אוגוסט 2012, החלטנו במשפחת איצ'קדנה להפסיק לשתף פעולה עם הרבנות", והבהירה את סיבת ניתוק הקשר בינה ובין הרבנות, ולמה "מסיבה עקרונית ומוסרית" אינה מוכנה לשלם על שירותיה. היא חתמה את הפתק במשפט: "האוכל במסעדה נשאר בדיוק כפי שהיה: צמחוני, טעים וכשר. רק ללא תעודת כשרות". לכאורה, פעולה פשוטה של בעל עסק שהחליט להתנתק מנותני שירות שבשרותיהם אינו מעוניין, אלא שמשפט כזה, במדינת ישראל, הוא מחוץ לחוק. משום שהחוק ("איסור הונאה בכשרות", סעיף 3א) קובע כי "בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר". כלומר, האפשרות היחידה שלך לומר שהמסעדה שלך כשרה היא אם ניתנה לך תעודת הכשר, והגוף היחיד שיכול לתת לך תעודת הכשר הוא הרבנות הראשית של מדינת ישראל. (קרדיט:  סטודיו דוב אברמסון)

 

והנה, הגענו לעוד אחת מהסיטואציות המופרכות האלה שמזמנת לפתחנו אחדות הדת והמדינה בישראל: המילה "כשר" הופכת לסימן רשום של הרבנות. אפשר, כמובן, על ידי שימוש במילים אחרות ("בהתאם לכללי ההלכה"? "אכיל ליהודים שומרי מצוות"? "טוב בעיני ה' להזנת צאן קדושים"?), להתחמק ולעקוף את החוק היבש – פתרון יהודי מאין כמוהו – אבל למה שנשלים עם מצב מגוחך שכזה? ואם זה לא מספיק, ארבע מסעדות אחרות בשוק שכתבו לעצמן שלטי כשרות פרטיים ספגו איומים בקנסות מידי נציגי הרבנות לאחרונה. למה שנשלים עם הבריונות הזאת?

 

במשך שנים קיבלה הרבנות כפיקדון את מערך הכשרות הארצי. בצורה מצערת מאוד, היא בגדה בנאמנות שניתנה לה. מערך הכשרות היום מסואב, מבולגן ואינו אמין (כאמור, גם משגיחיו עצמם מסרבים פעמים רבות לאכול בחסותו). במקום לדאוג לדיני כשרות, הפכה הרבנות את משגיחיה לנושאים ונותנים בענייני כספים ומוצרים (וטיפים קבליים). לפי רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, אחד מבכירי רבני צהר אמר לה ש"אין שום מקום בשרי שאפשר לסמוך עליו שהוא כשר בירושלים". הבעיה, כאמור לעיל, היא אפוא כפולה: גם של כפייה דתית וגם של רשלנות מקצועית.

 

המאבק למען חופש דת בנושא הכשרות הוא רק אחד מיני תחומים רבים שבהם לחלקים נרחבים בציבור החילוני והדתי נמאס מהתנהלותה הקלוקלת של הרבנות הראשית. כך גם בתחום הנישואים, שבו יותר ויותר זוגות מחליטים לקיים טקס (אורתודוקסי או אחר) בלי מגע עם הרבנות, וכך גם בתחום הקבורה, שבו אופציות חדשות נפתחות, וכך גם בתחום הגיור, שבו מכוני גיור פרטיים מחליפים את אלו של המדינה. יש לציין: אין כאן רצון לפרק את הרבנות הראשית, ומי שרוצה להתחתן, להיקבר או לאכול על פי שירותיה - מוזמן. המאבק הוא כדי שתינתן אופציה אחרת למי שלא מעוניין בכך. הגיע הזמן (האמת? הוא הגיע מזמן) שיהיה חופש דת אמיתי במדינת היהודים. המאבק הזה רק בתחילתו. המשך יבוא.

 

תגובת הרבנות לטענות המועלות במאמר:  

"1. המקור ההלכתי לעניין לינת לילה של שום, בצל וביצים מובא בגמ' נידה דף יז ע"ב וכן במשנה מסכת דרך ארץ פי"א, המובאת בסוף מסכת ע"ז. וכידוע לך, בוודאי ש"חמירא סכנתא מאיסורא". לכן אנו מקפידים על כך גם בכשרות רגילה.

2. "ככלל, וללא יוצא מן הכלל, אנו מורים למשגיחי הכשרות להימנע מלאכול בבתי האוכל שבהם הם משגיחים, היות שהדבר אינו אתי. כיוון שבעל הבית יוזם הנחה בארוחה המוגשת למשגיח, הדבר יוצר תלות "משגיח מושגח", מעבר לבעייתיות שכבר קיימת מכך שהוא משלם את שכרו מכורח המציאות הקיימת. אין ספק שאם המשגיח כרך את העובדה שאינו אוכל בטיב וברמת הכשרות, הדבר אינו תקין ויוער לו על כך.

 

3. "ככלל: כל בית אוכל חותם על חוזה למתן תעודת כשרות טרם קבלת התעודה. סעיף 7.3.2 לחוזה מורה כי קניית פירות וירקות תיעשה אך ורק ממשווקים מורשים. הרציו שעומד מאחורי סעיף זה הוא שאמנם הבאסטות בשוק נושאות תעודת כשרות, אך הם מוכרים גם תוצרת שאינה מורשה לשימוש בבתי אוכל מושגחים, כגון, ירק עלים עם חשש חרקים, כרובית וברוקולי לא קפואים וכו'. ולגופו של עניין: הגב' הנכבדה מאיצ'קדנה רכשה תוצרת מספקים לא מורשים. על מנת לתת לה ולסובבים אותה את האפשרות להמשיך לרכוש פירות וירקות בשוק ולא מהסוחרים המורשים אשר נמצאים בשוק הסיטונאי בגב"ש, הגענו לסיכום בשעתו עם ארבעה בעלי באסטות שיסכימו לפיקוח על התוצרת היוצאת מהם לבתי אוכל מושגחים. היום מספר בעלי הבאסטות גדל כפליים ויותר. לכן, ההוראה שאין לקנות מבאסטות שאינם בפיקוח סבירה, הגיונית ושוויונית, במיוחד לאור המאמץ שחורג מההסכם שעליו היא חתומה". 

Model.Data.ShopItem : 0 0

עוד בבית אבי חי