הסירנה הפנימית מצפצפת

החידוש האחרון בתחום הכפייה הדתית: מד"א מקים ועדת רבנים שתפקח על ההפרדה בין גברים לנשים. הילה בניוביץ'-הופמן תוהה: האם הם יוכלו להכריע אם לטפל בכם או לא?

חילונים גמורים, כמו כותבת שורות אלה, התרגלו כבר לסוגים מסוימים של כפייה דתית כחלק מהסטטוס קוו. זה חלק מציביון החיים הדתי במדינת ישראל, שהשתרש ומקובל על כולנו: העובדה שרוב המזון שאנו קונים ואוכלים הוא כשר, גם אם הכשרות אינה דרושה לנו כלל ועיקר; העובדה שרוב המקומות סגורים בשבת; העובדה שיש נהלים מסוימים לפי חגים ומועדים. לא נורא, זו המסורת ואנו מכבדים אותה, גם כחילונים גמורים.

 

לעומתם, יש סוגים של כפייה דתית שפולשים למרחב הציבורי וגורמת לנו להתרעם: הפרדה מגדרית באוטובוסים, איסור על שירת נשים באירועים רשמיים, הסרת תמונות של נשים משלטי חוצות. אנחנו מרגישים שזו דריסה בוטה של הערכים שלנו, ונלחמים נגדה. אנחנו מבינים - איכשהו - את הרציונל שמאחורי הדרישה הזו, אנחנו פשוט לא מסכימים אתו.

 


דעות גזעניות מפורשות. הרב שמואל אליהו (פלאש90)

מצאתי את עצמי נחרדת נוכח הסוג השלישי, והמפחיד ביותר, של כפייה דתית. הוא מפחיד כי כל קשר בינו לבין השכל הישר מוטל בספק. בעיתונות פורסם כי בעקבות לחץ מצד החרדים, מקים מד"א ועדת רבנים שתפקח על פעילות הארגון ותתאים אותו לדרישות הלכתיות. מתברר כי פסק הלכה שפורסם בעבר קרא במפורש שלא להתנדב למד"א, גם לא כדי להציל חיים, משום שכללי הצניעות אינם נשמרים בפעילות המתנדבים. הוועדה אמורה להחליט לא רק על הרכב צוות הפרמדיקים תוך הקפדה על הפרדה בין נשים לגברים, אלא גם על סוגיות הנוגעות לפינוי חולים בשבת וכדומה.


למה זה מבעית? משני טעמים. ראשית, השוביניזם המובנה בתוך המערכת: ההפרדה בפועל בין גברים לנשים בצוותי ההצלה אינה עניין של מה בכך, והיא מקוממת ביותר לכשעצמה. אין שום צורך להפריד בין אנשי מקצוע משום טעם שאינו מקצועי. לכולם יש את אותה הכשרה רפואית ואותו צידוק להימצא שם. בנוסף, ממצב של הפרדה בין גברים לנשים קל מאוד להידרדר ולהגיע למצב של העדפת גברים והדרת נשים. ההכנסה של נשים לקהל ה"אנשים", מבחינת הרבנים, היא שיוצרת את החיכוך, את הגורם המפריע; עובדה היא שפניהן וגופן של נשים הם שנמחקים משלטי החוצות, לא של גברים. בבחירה בין גברים לנשים, ועדת רבנים תמיד תעדיף להוציא את הנשים מן הכלל. זוהי פגיעה אנושה בהזדמנויות ההעסקה שלהן, בכבודן ובערכן כבני אדם.

 

שנית, למרבה הבעתה: עד עתה, אנו, החילונים הגמורים, חשבנו שיש מושג של "פיקוח נפש". למדנו שפיקוח נפש דוחה מצוות אחרות, ובלבד שאפשר יהיה להציל חיי אדם. והנה קם צוות שמטרתו היא לבדוק מי ראוי להצלה, מתי ועל ידי מי, ולא על בסיס שיקולים רפואיים. פיקוח הנפש לא חשוב עבור הרבנים כמו שמירה על ההלכה, כפי שכבר הוכיחו בפסק ההלכה הקודם. מי יכול להבטיח לנו שברגע של מצוקה אמיתית, פרמדיק לא יעצור כדי להתייעץ ברב, במקום לתת טיפול דחוף וחיוני? כאשר הסמכות מופקעת מידיהם של אנשי המקצוע ועוברת לידיהם של אנשי הדת, הטיפול הרפואי נהפך למשני בחשיבותו. אני רק שמחה שכאשר אבי לקה בהתקף לב, ידי הפרמדיקית שטיפלה בו לא היו כבולות בכבלי ההלכה, וחייו ניצלו.

 

האדם שמונה לעמוד בראש הוועדה, הרב שמואל אליהו, השמיע בעבר דעות גזעניות מפורשות וקרא לא להשכיר דירות לערבים בצפת. כלומר, הוא מדיר לא רק נשים, אלא גם לא-יהודים. התמונה המצטיירת היא של מד"א המתנהל על טהרת הגברים היהודים, ואולי גם למענם בראש ובראשונה. לא ייתכן, אתם ודאי חושבים, לא יכול להיות שיעשו העדפות בהצלת חיי אדם. כן, אולי ייתנו עדיפות לפרמדיקים שהם גברים יהודים, אבל יצילו את כל מי שזקוק להצלה... לא?

 

הבעיה היא שמדובר במדרון חלקלק. אדם שחושב שלא יהודי אינו ראוי למגורים בבתי יהודים, לא לגמרי מופרך להסיק שיחשוב שאותו אדם לא ראוי גם לטיפול על ידי יהודים. אדם שחושב שפרמדיקים, נשים וגברים, לא יכולים לעבוד כתף אל כתף בהצלת חיים, לא מופרך להסיק כי ידרוש הימנעות ממגע בין מטפל למטופלת, ולהפך. כאשר מערבבים שיקולים לא מקצועיים ולא רלוונטיים בתחום המקצועי של רפואה דחופה, הדבר צריך להדליק אצל כולנו כל נורה אדומה וכל סירנת אזעקה אפשרית. אני מקווה שלפחות האמבולנס שיש לנו בתוך הראש לא מפלה על בסיס מין ודת.

עוד בבית אבי חי