מראה מקום

סער גמזו
08.08.12

ספרו השני של אהוד בנאי "זה המקום" מפגיש את הקוראים מחדש עם שיריו הידועים ומחבר בין עולמות מנוגדים לכאורה. סער גמזו מתענג על היצירה המשובחת, שמזכירה שמקום הוא לא רק עניין פיזי

גוף היצירה של אהוד בנאי אחיד מאוד מתחילת דרכו עד היום. האחידות הזאת, החפה מכל אלמנט משעמם או דוגמטי, הופכת את כתביו לפרקי המשך של אותה הסדרה. אמנם אלבומיו וספריו אינם חלק מובהק משרשרת טקסטים המתכתבים זה עם זה וממשיכים זה את זה, אך קשה שלא לזהות את חוט השני העובר בהם. הקול הפנימי שקורא לצאת למקומות רחוקים (לא בהכרח רחוקים גיאוגרפית), התמימות הכמעט ילדותית, הזווית האנושית של הסיפור, האבחנות הקטנות והתובנות שאתן - אלה הם החומרים שמהם בונה בנאי, מטובי מספרי הסיפורים של התרבות הישראלית העכשווית, את סיפוריו. הפמיליאריות הנעימה הזאת, שהוא מייצר בזכות חוסר יומרה, גורמת למאזינים ולקוראים שלו לחוש כאילו הסיפור נולד ומסופר במיוחד למענם. הדבר בולט בשיריו ובולט מאוד בספרו השני והחדש "זה המקום".מטובי מספרי הסיפורים של התרבות הישראלית. בנאי 

 

מי שנכח בהופעות חיות של בנאי מכיר ודאי את קטעי הקישור בין השירים. הם לא רבים ונאמרים בטון מבויש ומופנם, כאילו בנאי עדיין לא בטוח במעמדו כאמן, מגשש בזהירות עם כל מילה, ממתין לתגובת הקהל ולאישורו. הקטעים האלה הם לפעמים פכים קטנים ומלאי הומור עדין מתוך עולמו (כמו הסיפור על נהג המונית, שמופיע באלבום "ממשיך לנסוע") ולפעמים הם הסיפורים מאחורי השירים (כמו ההקדמה ל"אביא לך", שמבוססת על אגדת עם פרסית). בכל המקרים מדובר בסיפורים מרתקים, הן מפני שאינם מרובים והן מפני שנדמה כי בנאי מוקסם מהם גם הוא, כמו בפעם הראשונה.

  • " הספר כולו הוא מעין אוטוביוגרפיה שאינה מחויבת למציאות, מעין קטעי יומן שמחברים בין אנשים, מקומות וזמנים שונים לכלל הוויה של אדם אחד - הכותב "

 

  • זה גם אופי הסיפורים ב"זה המקום": אפשר לזהות שם בקלות רפרנסים לשירים כמו "שעה של מסתורין", "יוצא לאור", הופעת מילואים", "משורר וילד" ו"זמנך עבר". המפגש המחודש עם השירים מלמד עוד קצת עליהם, על מה שהוליד אותם. הספר כולו הוא מעין אוטוביוגרפיה שאינה מחויבת למציאות, מעין קטעי יומן שמחברים בין אנשים, מקומות וזמנים שונים לכלל הוויה של אדם אחד - הכותב.

 

בדיוק כמו בשירים, גם בספר משלב בנאי בין מציאות לבדיה, בין דמיון לזיכרון, בין עבר להווה, בין מסורת ויהדות לחילוניות וחיפוש משמעות. הקווים המפרידים בין העולמות האלה בלתי נראים, ובנאי דואג לחבר אותם גם לטקסטים האחרים שלו. אחד המעניינים הוא דווקא חיבור שנעשה בעזרת סמל. בנאי מספר על התקופה שבה התגורר בצריף ישן בקיבוץ, ואחד הדברים הראשונים שעשה כדי להכניס בו חיים ואופי היה לכתוב על הדלת "בית הנשמות האנרכיסטיות-הדתיות" ולצייר ליד הכיתוב עיגול כלוא במשולש. הדימוי הגרפי הזה מופיע גם בכריכה האחורית של הספר, ונראה מוכר מאוד: הסיבה נעשית ברורה אחרי שיטוט קצר במדף הדיסקים - אותו דימוי מופיע על עטיפת אלבומו "השלישי".בין מציאות לבדיה. עטיפת הספר 

 

כשם שכל אלבום של בנאי הופך את הדמויות שלו לעגולות יותר, את העולם שלו הנגלה לפנינו לעשיר יותר ואת דמותו לממשית ומורכבת - כך גם בכל סיפור בספר. מקורות ההשראה והכתיבה שלו נעשים ברורים יותר, ועמם גם עולם הדימויים שבו הוא משתמש. ציר הזמן, שבולט בשירים כמו "בגלגול אחר" ו"סטארטר" נצבע בספר בצבעים נוספים כשניתנת הצצה למשמעות הזמן בנקודות שונות בעולמו ובחייו של בנאי. כמספר, הוא מזנק בין נקודות זמן ומחבר ביניהן בקלות. הוא כמו משרטט מפה, שבה המרחב עונה לאותם חוקים של הזמן הבנאי ונעשה גם הוא נוקשה פחות וגמיש יותר.

 

המקום שבו בחר בנאי, מקומו של המתבונן, מאפשר לו לחבר בתבונה בין עולמות מנוגדים לכאורה, כמו עולם ההיפים והעולם התורני. דרך ההקשבה והשקט הוא "מנקה" את רעשי הסביבה ונותר עם הרעיונות המזוקקים, כשהם כבר לא זקוקים למבחני הוכחה כדי להיעשות נכונים. הוא מלמד, בדרך יפה ועדינה, כי הקנאות מעוורת אותנו ומונעת מאתנו למצוא את המשותף בינינו. הוא מציג את הבסיס האנושי הרחב באופן פשוט ומשכנע. מעניין יהיה לגלות כיצד יתייחסו לספר קוראים שאינם מגיעים מבסיס תיאולוגי ואמוני של היהדות, שכן זו הפריזמה היחידה שדרכה נבחנת המציאות אצל בנאי. אין הכוונה כי "זה המקום" הוא ספר יהודי-דתי, אלא כי אמות המוסר והגיבורים של המחבר לקוחים מתוך הקורפוס היהודי ומתייחסים אליו תכופות.

 

חובבי בנאי מושבעים יקראו את הספר הזה בשקיקה; אחרים עשויים למצוא בו שער לעולמו של בנאי. "זה המקום" אמנם לא מצביע בסיפוק על מקום מסוים, אלא מעורר את הקורא לחפש את המקום שלו ולהבין כי הדרך והחיפוש הם המטרה הנעלה. הדבר נכון שבעתיים כאשר מעניקים ל"מקום" את המשמעות היהודית ולא את זו המילולית גרידא.

עוד בבית אבי חי