צלילים צורמים

18.07.12

נכון, גלגלצ בחרה בחנופה זולה לאוזנו של המאזין; נכון, גלגלצ הופכת את המיינסטרים בארץ לצר ולמונוטוני; נכון, גלגלצ הסבה נזק רב למוזיקה הישראלית - אבל כל זה לא מצדיק את הקמתו של אוהל מחאה נגדה. סער גמזו מציע למוחים לעשות בדק בית

ב-1 באוגוסט יוקם מאהל מחאה מול אולפני גלגלצ ברחוב יהודה הימית ביפו. הפעם זו אינה מחאה הדורשת צדק חברתי או גיוס חובה לכולם, אלא מחאה על מדיניות העריכה המוזיקלית של התחנה. יוזמי המאהל, שבו יתארחו מוזיקאים נציגי כל הסגנונות, מדגישים כי לא מדובר רק בזעקתם של הזמרים הים-תיכונים, אלא בקריאה משותפת לכל האמנים שחשים כי התחנה עושה להם עוול.  


מאז שגלגלצ נהפכה לתחנה המואזנת ביותר בישראל, נעשה פופולרי מאוד לירות לעברה חצים ולהטיח בה האשמות, אך הפעם נדמה שהכלבים נובחים על העץ על הלא נכון. אין בכוונתי ללמד סנגוריה על גלגלצ. קשה לפספס את הנזק שהיא הסבה למוזיקה הפופולרית בארץ: ההתנהלות הבעייתית, הפלייליסט הצר ושאר רעות חולות תוארו היטב בספרו של שי להב "רשימת שידור". גלגלצ בחרה בחנופה זולה לאוזנו של המאזין בתמורה למנה קצובה של סם מאלחש. המשמעות של עיקרון ה"רגוע" אינה להשרות נינוחות או שלווה - אלא לא לעצבן.
גלגלצ יצרו בליל מוזיקלי שמשקף בעיניהם את הישראליות, ובתוך כך שומר בקנאות על עיקרון הפלייליסט הקדוש - זה שהצליח לרומם מוזיקאים מסוימים ולהשאיר אחרים מאחורי וילון כבד של אלמוניות. אפשר לאתר בקלות את טביעת ידם בהפיכתו של המיינסטרים הישראלי לצר ולמונוטוני מתמיד. אך האם יש בטיעונים כדי לומר שמאהל המחאה הוא נכון או מוצדק?

לערוצי נישה יש כוח גדול. צילום: פלאש 90
לעניות דעתי, התשובה היא חד משמעית - לא. יש לכך שלוש סיבות מרכזיות. הראשונה היא חוסר היכולת הטכנית להשמיע את כולם. תחנת להיטים צריכה לפמפם שירים ספציפיים כדי להפוך אותם ללהיטים. אי אפשר להשמיע את כולם, פשוט כי אין מספיק שעות ביום. מדי שבוע מגיעה אל העורכים בתחנה כמות אדירה של מוזיקה, וממנה הם צריכים לברור ולבחור. חלק גדול מהחומרים האלה הם מוזיקה בינונית ומטה, כזו שלא היתה מושמעת גם אם היו 70 שעות ביממה. השירים שנכנסים הם השירים הטובים יחסית, שיש להם פוטנציאל להיות להיטים.


הסיבה השנייה היא תחנות הרדיו האחרות. הזמר הים תיכוני כבש את המדיה, והוא מושמע כמעט בלי הרף בעשרות תחנות רדיו וטלוויזיה - רדיו קול הים התיכון, רדיו לב המדינה, רדיו מנטה וערוץ 24, לדוגמה. לערוצי נישה יש כוח הולך וגדל, ועסקני המוזיקה הים תיכונית יודעים לנצל זאת היטב. שם, כשהכוח והחשיפה בצד שלהם, המצפון שלהם נרדם, והם לא מוכנים לפנות מקום ליוצרים אחרים שאינם מושמעים. עדיין לא שמענו על מוזיקאי שטען לחשיפת יתר וביקש להעביר את זמן האוויר שלו לקולגה. הזמר הים תיכוני, שמייצג כיום את הפופ הישראלי, רוצה מונופול, "תשמעו אותנו, ורק אותנו". בינינו, מי מסוגל לחיות על תפריט שבו מנה אחת בלבד?


יש סיבה נוספת, והיא קצת סמויה מן העין. למוזיקה פופולרית יש תאריך תפוגה. תשאלו את סאבלימינל ואת חמי רודנר. כשאתה מייצר להיטים, אתה חייב להיות מודע לאורך חיי המדף שלהם. כמו שהרוק הישראלי של שנות ה-90 וההיפ הופ הציוני של העשור הקודם ירדו מגדולתם, כך גם הפופ הים תיכוני צפוי להצטמצם באופן משמעותי. חדי האבחנה כבר הבינו לאן נושבת הרוח וערכו את השינויים הנדרשים. אייל גולן נשמע יותר ויותר כמו שלמה ארצי; משה פרץ מופיע בפסטיבל הפסנתר; וישי לוי חובר לעמיר בניון. תור הזהב מתקרב אל קצו, והזמר הים תיכוני צפוי לחזור בעתיד הנראה לעין לממדים ריאליים. הפחד מאובדן הבכורה מייצר פאניקה מסוימת בתעשייה המסלסלת, ורעיון האוהל נשמע כמו תרגיל יחצני לא רע בכלל שמטרתו לסחוט עוד כמה כותרות.


לפני שמעלים טענות על קיפוח, כדאי לעשות בדק בית אמיתי. אם היה נעשה אחד כזה, היה עולה ממנו שהאמנים המקופחים באמת (והמוכשרים באמת) אינם חלק מההתארגנות הזאת. הם עדיין סומכים על תחנות נישה, עדיין מופיעים במועדונים קטנים, עדיין מקוששים קהל באינטרנט, והכי חשוב - בורחים מכלוב הזהב של גלגלצ.

עוד בבית אבי חי