שירותכם אומנותכם

יוסי סוויד
08.05.12

אם הציבור החרדי לא ייקח חלק באחת החובות המשמעותיות של כל אזרח ישראלי, הוא יזיק רק לעצמו. יוסי סוויד תוהה: מה בין שירות צבאי או אזרחי לפגיעה בערכי היהדות?

בסערה המתרגשת סביב סוגיית גיוסם או אי גיוסם של בני הישיבות, נותרה שאלה ערכית אחת מחוץ למרחב הציבורי. הציבור החילוני זועם על חוסר השוויון שבחלוקת הנטל. מילא אם היה מדובר במדינה ניטרלית בצפון אירופה, אבל בלבנט, שבו 126 חיילים נהרגו השנה האחרונה מבלי שתהיה כאן מלחמה - הדבר ללא ספק מקומם. הם מחרפים את נפשם במערכה הכבדה, בעוד הציבור החרדי ממית עצמו רק באופן מטאפורי, באוהלה של תורה.
הציבור הדתי-לאומי שותק. התורה ולומדיה יקרים ללבו, והוא לא מעז להלעיז עליהם. הם מתקנאים בעמיתיהם המקדישים את מירב שעותיהם לאביהם שבשמים, ממלאים את פיהם מים, וממשיכים להיאנק תחת האלונקה יחד עם 50% הצוערים הלא סרוגים במעלה מכתש רמון בואכה בה"ד 1.

הציבור החרדי זועק. כך הובטח לו, וכך נהגו עמו 64 שנה, ועל בסיס זה נתן את הסכמתו שבשתיקה להקמת מדינת היהודים. ביטול החוזה מתפרש כביטול העסקה כולה. לימוד התורה הוא מהות חייו, והיא עולה על כולנה - כולל על ריבונות יהודית בארץ ישראל, ובטח ובטח כשלא מדובר בריבונות הלכתית. אם משהו שומר על ביטחונו של העם - הרי זה לימודנו, כך הם טוענים באופן מטאפיסי הצורם לאוזניים חילוניות.


טקסט תיאור תמונה כאן

דבר אחד לא מובן לי: מה בין שירות צבאי או אזרחי לפגיעה בערכי היהדות? כשהעם היהודי ישב בגולה והלאום המארח נקלע למלחמה, לקחו היהודים חלק פעיל בשירות הצבאי והלאומי. נכון, חלקם בכפייה, אבל גם הם - נלחמו, טיפלו, סחבו, ולא ישבו בכלא בטענת סרבנות. אם בגרמניה לבשנו מדים, אם ברוסיה נפלו קנטוניסטים בחרבם השלופה, אם בצבא ארה"ב שיחררנו את מחנות הנאצים, אם החפץ חיים בעצמו התיר לחיילים לשפוך שלוש כפות מהאוכל הטרף על הארץ ואחר כך לאכול לשובע, אז כאן, בארץ ישראל, הציבור היהודי הגדול בעולם, כאן נתפש השירות כגזרת שמד? כאן נתפשת ההתנדבות כיהרג ובל יעבור? תמהני.

טול טיפ

נכון, יש לאפשר כשרות ברמה הנדרשת. יש לאפשר הדרכה צנועה והולמת מגדרית לצורכי המגזרים. יש לאפשר זמן לימוד קבוע ביום - אולי אפילו חופשות למידה, לא רק לחיילים חרדים, לכל החיילים, בהתאמה ובשוויוניות. זו תהיה תרומת החרדים לציבור הרחב, שערך הלימוד שלו משפיע על כלל הציבור, היש זכות גדולה מזו? הכל אפשרי, והכל כבר קיים בפועל בצבא של ימינו במקומות כמו הנח"ל החרדי.

שירתי שירות קרבי ביחידה התנדבותית, ואני משרת יותר מעשור בשירות מילואים פעיל ביחידה לא חרדית ולא דתית. אומר לכם עם יד על הלב: בתוך טירוף חיינו, אין זמן שבו אני מתפלל בציבור ובזמן, לומד תורה בחברותות, לא נחשף לתכנים בוטים או למאכלים בלתי כשרים - יותר משאר כשאני בצבא. זה זמן הזהב הדתי שלי, בהן צדק.

אני מאמין שבאופן האנושי ביותר, מעל כל ערך או אידיאולוגיה, ההורים פשוט לא רוצים שילדיהם שלהם יסכנו את חייהם בצבא. לדעתי, כאן הסיפור מתחיל ומסתיים. זה מובן, אך לא מקובל במציאות חיינו. אני פונה אל הציבור החרדי: תרצו או לא תרצו, אתם חיים בתוך חברה אזרחית גדולה ואתם חלק אינטגרלי ממנה. לחברה הזו יש צרכים אובייקטיביים שאתם שותפים להם בשלמות. אם תיתנו לחייכם להיסחף בהתעלמות ובעצימת עיניים מהאמת הזו, בסוף תפגעו ערכית רק בעצמכם. אי אפשר להתכחש לנצח. ערכים של גמילות חסדים, צדקה ואהבת העם מתגלמים יותר מכל בשליחות הציבורית, ואין כמו השליחות הציבורית כדי להוכיח שלא התלמוד עיקר - אלא המעשה עיקר. הישארו אתם - הישארו עמנו.

 

עוד בבית אבי חי