חיות, אדם

חוה פנחס כהן
08.03.09

על חיפוש, התחפשות והסתר פנים בסרט "אדם בן כלב". חוה פנחס כהן

 

 

בדיקת כיתוב תמונה  

"ליצנות", "קרקס", "חיפוש" ו"התחפשות" ו"הסתר פנים". במושגים אלה, הקשורים לפורים ולמגילת אסתר, רציתי לעסוק דווקא דרך הסרט "אדם בן כלב", המוקרן בימים אלה בארץ. הסרט - עיבוד לספרו של יורם קניוק, שפורסם ב-1968 - הוא הפקה אמריקנית, גרמנית וישראלית, שצולמה באנגלית בישראל וברומניה.

"אדם בן כלב" הוא מבט רטרוספקטיבי של ניצול השואה אדם שטיין. שטיין - ליצן, בדרן ופילוסוף מוכשר, יפה תואר וכריזמטי - הקים בברלין את "קרקס ברלין", שבו כיכב עם בני משפחתו בשנות העשרים והשלושים. הוא שרד את המלחמה בזכות מפקד נאצי, קליין, שזכר אותו כאיש המצחיק ביותר בברלין והכריח אותו להתחפש ולהיות חיית המחמד שלו, כלבו - ללבוש בגד מפוספס, להלך על ארבע, לאכול אוכל כלבים מתוך צלחת של כלב, לישון במכלאה או על הרצפה, לנבוח ככלב ולשעשע אותו.

הסרט נפתח בתל אביב בשנות השישים. שטיין חי בפנסיון, כובש בקסמיו את לבה של בעלת הבית ושוכב איתה, אך גם פוגע בה. הוא מוחזר לבית חולים לחולי נפש, שבו פיתח ד"ר גרוס שיטה לטיפול בניצולי שואה.

 

 זהות כפויה

עצם ההעמדה של מחנה הריכוז מול בית החולים לחולי נפש - מקום מגודר בלב המדבר שלכל מטופליו יש מספר על זרועם - מצמררת. במחנה הריכוז, אנשים מזוהים על פי בגדיהם, תחפושותיהם: האסירים בבגדי פסים, והנאצים במדים מצוחצחים עם סימנים ייצוגיים. בבית החולים לחולי נפש לובשים הרופאים והאחיות מדים לבנים, ואילו החולים מופיעים ב"בגדי שוטים" - תלבושות זרות ומוזרות שנראות כתחפושת. ה"תחפושת" יוצרת זהות, מגדירה ומאפשרת גידור ואי-תנועה מקבוצה אחת לשנייה. היא יוצרת תחושה מדומה של "סדר" או "מבנה" בעולם. אך הלבוש אינו תמיד בחירתו של הלובש, אלא כפייה של זהות.

 

 
 


מחנה הריכוז הוא מציאות שיצר עם אחד עבור עמים אחרים מתוך מחשבה שהוא עליון עליהם, שהוא ראוי יותר. העם יצר מקום שאליו הוביל את ה"אחרים", כלא והמית אותם. מחנה הריכוז הוא מקום שבו האדם לקח על עצמו את תפקיד האלוהים. שם היתה לו יכולת לקיים דין לא מובן, ללא חסד, ללא רחמים. מחנה הריכוז הוא מקום שאין בו אלוהים , אין בו גם אנושיות או חסד, מקום מחוץ לכל מקום, מקום שבו מתנהלים לפי כללי דה-הומניזציה.

 

ממחפש למתחפש

 
 

במחנה הריכוז יכול היה קליין, הקצין הגרמני, לקחת גאון יהודי בעל משפחה ולהפוך אותו לחיית מחמד נובחת אך גם מדברת. שטיין מפעיל את מיטב כישרונותיו כדי לשרוד ולהציל את בני משפחתו. הבדרן המקצועי בעל האירוניה, השנינות וחוש ההומור הופך לחיה, וליכולתו לחקות כלב ולהשמיע קולות נביחה יש יותר ערך מאשר ליכולותיו הלשוניות והאינטלקטואליות.

רגע ההשתנות, רגע ההתחפשות הכפויה, הוא הרגע שבו הסביבה מתחילה להתייחס אל האינטלקטואל הגבוה והנאה כאל חיה נמוכה ומתרפסת. הרגע מתרחש כשאדם שטיין, אשתו ובתו יורדים מהרכבת למחנה הריכוז, עוזבים את ההוויה האנושית הברלינאית המוכרת של אנשים גאים וחופשיים, ומוכנסים לתחפושת פסים, לזהות של אסירים. קליין מזהה את שטיין, קורא לו בשמו ומבקש מה"איש המצחיק ביותר בברלין, שיש לו גם תואר דוקטור מאוניברסיטת היידלברג" להצחיק ולהתנהג ככלב. זהו הרגע שבו ה"אדם", תרתי משמע, עובר תהליך של השתנות, סוג של מטמורפוזה מאדם לכלב. הוא כורע על האדמה, מול הכלב הקשור ברצועה של הקצין הנאצי, מנמיך עצמו ומסתכל בעיני הכלב בהעוויה כלבית. מאותו רגע הוא כלב.

" שטיין בורח מבית החולים אל המדבר. הוא מחפש את אלוהים כדי לשאול היכן הוא והיכן היה בימי המלחמה. "

הקטע הזה, כמו כל קטעי הזיכרון של אדם שטיין, צולם בשחור-לבן. השימוש בשחור-לבן נועד לבדל את העבר מההווה של הסרט, אך גם לציין את היותו הוויה אחרת - הוויה מחופשת, הוויה שיש בה הסתר פנים. אין להבין את קיומה של מציאות כזאת בעולם שיש בו אלוהים, ולפיכך, זו הוויה ללא אלוהים. באותו אופן, אחד החולים בבית החולים לחולי נפש עסוק כל הזמן בשאלה איפה היה אלוהים באותה תקופה ואיך יכול היה לאפשר פגיעה בבתו הקטנה. אי-היכולת להבין את מקומו של אלוהים בתמונה מביאה אותו ממצב של "מחפש" אלוהים למצב של "מתחפש" למשוגע, למי שאינו יכול להכיל מציאות שיש בה הסתר פנים. 

 

 ג'ף גולדבלום ודרק ג'קובי
 

בית החולים לחולי נפש, שנבנה לכאורה מכוחו של החסד, מאפשר גם הוא לקבוצת אנשים אחת, המתיימרת לדעת יותר, לעצור, לשלוח, "לטפל" ו"לרפא" את חברי הקבוצה האחרת, המוגדרים כחולים, ליצור מציאות של כליאה והתבוננות הדדית. במציאות הזאת, המבדילה בין "חולים" ל"בריאים", רק התשוקה, המיניות, הרגש והשתייה עד דלא ידע מצליחים לחצות את הגבולות הנוקשים ואולי גם לרפא. כוחות אלה באים לידי ביטוי באהבה או ב"רומן" שבין שטיין, גיבור הסרט החולה, לבין האחות הראשית, שאותה מגלמת אילת זורר בכישרון רב. בזמן שהיא "מחופשת" בלבן, היא מתנהגת על פי דפוסי ההתנהגות הפורמליים, המקצועיים וחסרי ההבעה של האחיות, אך ברגעים שלה עם שטיין, כשהיא מתפשטת מהמדים, נפרשת כל מניפת הרגש - מתשוקה גדולה והתמסרות, ועד כניעה, ביזוי עצמי והשפלה. כדי להשיג את אהובה, תסכים האחות ליילל להתגולל על הרצפה ככלבה מיוחמת, ואין זה בעיניה דה-הומניזציה, אלא ביטוי לאנושיותה ולתשוקתה אל האיש השונה, שזו הדרך להגיע אליו, אל גופו ורגשותיו. אהבתה משתנה והופכת דומה לו, ודווקא אז היא מתקרבת לעצמה.

 

מהכלביות לאנושיות

 

 
 

דמות שלישית שכל יישותה חיפוש והתחפשות היא הילד-כלב דוד. זוהי דמות שיש לה תפקיד בריפויו של שטיין ולשטיין יש חלק חשוב בריפוייה. דוד הובא למוסד משום שהוא חושב עצמו לכלב ומתנהג ככלב. הוא ויתר על הדיבור ומסתפק בנביחות. הילד, ששמו כשם מלך היהודים, מחופש ומתנהג כחיה. כדי לחשוף את הילד הוא צריך לחפש את עצמו מתחת לתחפושת, את הדיבור שמאחורי הנביחה, את הנשיקה שמאחורי הנשיכה. 

 

תחילה שומע שטיין נביחה. אחר כך הוא נכנס לחדר סגור, נעול ומסריח, ורואה בו יצור כלבי מכוסה בבד לבן, שיש בו פתחים לעיניים בלבד. ה"כלב" מתקיף ונושך את שטיין, ורק כשהוא מסיר את הסמרטוט הלבן מעל פניו ומעל גופו מתגלה (מלשון גילוי והתגלות) ילד מזוהם וארוך שיער, המתנהג ככלב (תהליך שונה והפוך מזה שעבר שטיין, ה"אדם" שנכפתה עליו הכלביות).

כאשר שטיין מגלה את הילד-כלב בבית החולים, הוא יוצר איתו קשר כמעט כפייתי ונמשך אליו כמי שנמשך לבני מינו. שטיין לוקח על עצמו את תפקיד המרפא, חוצה באי-שפיותו את ההגדרות, התפקידים והתחפושות, ומתחיל תהליך של יצירת אמון בילד-כלב - תהליך רווי כאב ורגעים קשים ומשפילים. לאט-לאט הוא מחזיר לילד את יצר הביטוי והדיבור, את היכולת להתרומם וללכת, את ה"אנושי".

 

השיקום בבית החולים הוא תהליך חזרה מה"כלביות", הכרוכה בזהות ה"מוקיונית", אל ה"אנושיות". זהו תהליך פרידה ארוך מדמות הכלב שבו וגם מהקשר המורכב אל ה"אדון" הגרמני השולט בו, בחייו ובבני משפחתו.

 

 האל המסתתר

 
 

סצינת הסיום של הסרט מתרחשת במהלך מסיבת פורים, שבה החולים והצוות הרפואי מתחפשים ומשתטים. רק שטיין שומר על מבט שיש בו כפל משמעות: בלב השמחה הוא מבקש מהחולים להרים את ידיהם ולהראות ולקרוא את המספר המקועקע בבשרם. בצורה זו מיטשטשים הגבולות בין העבר להווה, בין המציאות האומרת חופש וגאולה לבין האימה שצרובה באותם אנשים ולא תצא מתוכם.

 

שטיין בורח מבית החולים אל המדבר. הוא מחפש את אלוהים כדי לשאול היכן הוא והיכן היה בימי המלחמה. לפתע הוא רואה אש מסתורית, הנראית כסנה הבוער. לכאורה, הוא זכה ברגע של התגלות. נוצרת ציפייה שהאל יתגלה ויענה על השאלה המענה. אולם מתוך האש יוצאת דמותו של קליין, הקצין המתעלל. אם עד כה היה אלוהים במעמד של העדר, של "הסתר פנים", הרי שעכשיו הוא במצב הפוך, מצב של התגלות, אך זוהי ההתגלות מחופשת. מי שהתחפש במחנה הריכוז לאלוהים, שבכוחו להמית ולחיות, יוצא מהסנה הבוער כאל המסתתר.

פתרון החידה מזעזע את שטיין ואת הצופים. קליין מסביר לשטיין שלא יוכל לברוח מהקשר בין המענה והקורבן, בין העבר להווה. שזה גורלו. ההבנה של שטיין את היותו של קליין בתוכו היא חלק מהחיפוש שלו אחר זהותו. באותם רגעי התגלות-סיוט במדבר, כששטיין עומד בפני משבר זהות, רץ לקראתו מבית החולים דוד, הילד שחילץ את עצמו באמצעות שטיין מתוך תחפושת הכלב.

 

 
 


 בסוף הסרט אנחנו פוגשים את שטיין בפנסיון התל אביבי, בתוך החיים ה"נורמליים" הבינוניים, חסרי הקטבים; ללא פני המוקיון, ללא אהבה רוויית יצרים, התחפשות, הסתתרות והשפלה; ללא ציפייה להתגלות, אלא עם השלמה עם ההסתר שבמציאות.


עוד בבית אבי חי