אחרי אלוהים זרים

היא בוחרת בעתיד לא בטוח ומחליטה ללכת לארץ זרה בעקבות חמותה. האם רות רואה את אלוהים בפניה של נעמי? אפרת טננבאום

כמו עוף החול הקם מעפרו, מבקשת נעמי לעזוב את שדי מואב ולשוב אל המקום שבו מצוי שוב הלחם. גופותיהם של אלימלך, מחלון וכליון טמונות בעפר מואב. הנוכרייה וכלותיה, ערפה ורות, משרכות רגליהן אחריה, מתקשות להיפרד. חסרת תקווה לעתיד, כשימי "נעמי" מאחוריה וזהותה החדשה כ"מרה" מחלחלת אל נפשה, היא מפצירה בהן לשוב אישה לבית אמה.

יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּה [....] טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. [....] כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. 

 

השאלה הגדולה היא במה מבקשת רות לדבוק. ייתכן שהדרך, הלינה ואפילו העם שממנו באה נעמי מוכרים לה. אבל מה היא יודעת על האלוהים הזה שמושך כך את לבה? על כך ננסה לענות בדרכה של המסורת היהודית, השוזרת פרשנויות, זמנים, סיפורים ומסורות לכלל מדרש חדש.

 
רות דבקה בנעמי.ציור: ויליאם בלייק



השפה מוחלת על האלוהות

מזמן מזמן, בטרם היות הכול, ברא אלוהים את העולם. וביום השישי, כשהכול מוכן, הוא ברא את האדם. "כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; [....] .  כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם". (בראשית פרק א, פס' כו, כז)

 

- זֶה סֵפֶר, תּוֹלְדֹת אָדָם:  בְּיוֹם, בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים, עָשָׂה אֹתוֹ.  ב זָכָר וּנְקֵבָה, בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם, בְּיוֹם, הִבָּרְאָם". (בראשית, פרק ה, פס' א – ב). (את הסיפור השני על בריאת האדם, זה שמופיע בפרק ב', נשאיר למקום אחר).


קולמוסים של דיו נשפכו לאורך הדורות בניסיון להסביר מהו צלם אלוהים שבאדם, אבל מן הפירוש ה"פשוט" ביותר אפשר להבין שמדובר בתבנית משותפת, עיקרון משותף, דוגמה, דמות ממש.

 

רעיון זה משמש אבן תשתית בספרות הקבלית בניסיונה לחקור ולדעת מיהו ומהו אלוהי ישראל, וממנו מתפתחת תמונה מרובת סמלים על אותם כוחות זכריים ונקביים הקיימים מבראשית בצלם האלוהים, כשהם נאצלים ומדורגים במערכת של עשר ספירות. אותם כוחות אלוהיים מסומלים גם בהתאם למה שנברא בצלמם: איש - אישה. השפה והמושגים האנושיים מוחלים על האלוהות, משם מקבלים יתר תוקף וחוזרים, משתקפים ומבטאים את האנושי.

 

בספרות זו תופסים מקום רחב הסמלים והתיאורים של הספירה האחרונה בהשתלשלות, ספירת מלכות, המייצגת את הפן הנשי, בכינויה הבולט – השכינה. כסמל הנקביות היא קולטת ומעבירה את השפע היורד מלמעלה אל העולם. כמראה וכים היא מסמלת שיקוף של מה שמעליה וכן יכולת השתנות ואי יציבות הטבועות במהותה.

 

האלוהות כשכינה

 

 
רות בשדה בועז. 
מתוך איורי התנ"ך של גוסטב דורה

אחד מסמליה הבולטים של ספירת מלכות הוא זה של איילה. ספר הזהר מביא מדרש יפהפה המתאר את אופן פעולתה של ספירת מלכות דרך סמל האיילה. כמוה היא מורידה שפע לעולם, יוצאת למסע מסוכן שבו היא עולה להרים ובוכה כדי להביא מים ונמצאת ביחסים מורכבים של עזרה מצד אחד וסכנה מצד שני עם הנחש, הצד האחר.

 

אם נגולל את מדרשנו לראשיתו ונעבור חזרה דרך הסמלים, ייתכן כי כמו באיילה (כסמל לספירת מלכות), כך גם רות רואה בנעמי את מי שתביא את המים להרוות את השממה. כמוה, תצא למסע מסוכן אל ההרים כדי להביא מזון לכל הנזקקים. כמוה תתעבר ותוליד. כמו הים, היא אוספת אליה את כל הנחלים ומשתנה בהתאם לצבע השמים. כמו השכינה, היא מגנה וחומלת.

רות נמצאת בנקודת השבר הגדול של חייה. אותה נקודת תחתית שממנה יכתוב לימים דוד המלך, המשך שושלתה, את מזמורי תהילים, פסגתה של הפנייה האנושית אל האלוהים. בהוויה כזו, כשכולו מרוקן מעצמיותו, שואף ויכול האדם לדעת ולדבוק באלוהיו. לזהות באלוהים רב הפנים או הכוחות, את נקודת החיבור המדויקת לו, את השתקפות הצלם, את עצמו. את הדבר המסוים שאליו נמשך לבבו.

 

הייתכן שמעומק הכאב, היאוש והאובדן מזהה רות המואביה - שלימים תהיה לגרה, שלעתיד תימשך שושלתה עד למלך המשיח - את אותם פנים נשיים הקיימים בצלם אלוהים בפניה של נעמי? 

הצטרפו  לדף הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי