זהה או זהות?

יוצר: רונן סימן טוב מוזיאון בית התפוצות, שהוקם בשנת 1978, ביקש לשנות את דפוסי התצוגה הנהוגים במוזיאונים להיסטוריה. הפרוגרמה של המוזיאון היתה שימוש ביצירות אמנות ובהעתקים שלהן ככלי לתיעוד היסטורי. במסגרת זו הציג המוזיאון, למשל, רפרודוקציה של ציורו של מאוריצי גוטליב, "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום כיפור" (1878), בחדר שהוקדש ליום כיפור. בציור המקורי של גוטליב נראית בחזית התמונה עזרת הגברים, ומעליה מעין מרפסת ובה עזרת נשים פתוחה, כפי שהיה נהוג בבתי כנסת אחדים באותה תקופה. מן הרפרודוקציה שנתלתה בבית התפוצות נמחקו הנשים, והקומה העליונה של בית הכנסת נותרה חלל לבן וריק. הדיון סביב העניין העלה כי הנשים נמחקו דווקא על ידי אנשי אמנות ואוצרים, מתוך תפיסה מנומקת של מבנהו של מחזור החיים היהודי. כלומר, בבית התפוצות, כמו במוסדות אחרים המציגים אמנות יהודית, עברו היצירות תהליך אגרסיבי של משטור והפכו לטיעון אוצרותי, ולא למושא הדיון עצמו. בחינה של תוצרי המוסד העלתה כי הפרוגרמה הציונית שעמדה בבסיס התצוגה שם שאפה להציג את הציונות כיסוד דומיננטי בכל קהילות ישראל. בתוך כך הדירו התצוגות רעיונות מודרניים אחרים שעלו בשיח היהודי, כגון אלה שרווחו בקרב אנשי הבונד או אגודת ישראל, ולא הוענקה להם נראוּת. גם ההנחה שעמדה  ביסוד התצוגות, ולפיה אופני הקיום של קהילות יהודיות בגולה היו דומים במידה רבה, נכונה רק באופן חלקי ועל כן בעייתית.

יתרה מזאת: כיום, רוב התצוגות המוזיאליות של יצירה יהודית מציגות יצירות בהקשרים חוץ-אמנותיים, כגון לוח השנה, מעגל החיים ותמות אחרות הנוגעות לחיי הדת, להווי, למסורת ולמחשבה היהודיים. החוקרת אנאבל ג'יין וורטון (Wharton) עמדה על כך שרוב המוזיאונים היהודיים בעולם אינם מוגדרים כלל כמוסדות אמנות, וכי האמנות משמשת בהם תשתית חומרית להצגת רעיונות אחרים, כגון הקשרים שבין העולם היהודי החילוני היום לעולם המסורתי בעבר, או זיכרון השואה. וורטון טוענת ששאלת הדיסציפלינה של האמנות היהודית היא שאלה סוציולוגית רחבה, שעניינה האמיתי צריך להיות בדיקת הסיבה לכך שמושגי האמנות הגבוהה אינם מוחלים על תוצרי ההבעה היהודית הפלסטית.לדברי  וורטון, ההתייחסות לאובייקט כאל מסד וכפרוגרמה לרעיונות אחרים, בלי לדון בו עצמו ובסיפורו, מרוקנת אותו מתוכנו כיצירת אמנות.

התפרקות סיפורי-העל

בשנים האחרונות עובר בית התפוצות תהליך של שינוי כיוון וחידוש התפיסה האוצרותית והמוזיאלית שלו. חגי שגב, שמונה באחרונה למנהל התערוכות המתחלפות במוסד, הצהיר: "בית התפוצות, מוזיאון העם היהודי, יעסוק מעתה בנושאים ובסוגיות מעוררות דיון וביקורת אודות היצירה בעולם היהודי במבט פלורליסטי ומאתגר". פרי הביכורים של השינוי הזה הוא התערוכה "תיאטרון זהויות", המוצגת כעת בבית התפוצות וכוללת יצירות עכשוויות המתייחסות לתרבות היהודית בהקשרים ישראליים. אוצרת התערוכה, אירנה גורדון, העמידה במרכזה את השאלה "מיהו יהודי".

תערוכות של אמנות בהקשרה היהודי מתארגנות לעתים קרובות על ידי בעלי עניין בתחום, ומתאפיינות לרוב בשטחיות - עניין כמעט בלתי נמנע כשמדובר ב"אמנות מוזמנת" או ביצירות שנוצרו בעקבות סמינר או לימוד משותף. היצירות ב"תיאטרון זהויות", שנוצרו על ידי יוצרים שהנושא היהודי מלווה אותם לאורך שנים, אינן כאלה. רועי רוזן וזויה צ'רקסקי, למשל, עסקו בעבר בהיבטים של זהות רב-רובדית ובניכוס מחדש של דימויים אנטישמיים. הצלם פבל וולברג, המיטיבלהלך על החבל הדק שבין צילומים עיתונאיים ל"צילום אמנותי", מציג לא פעם את המגע שבין היומיומי לנשגב הדתי, כפי שהוא משתקף בהוויה הישראלית. העבודות של גרי גולדשטיין מבטאות ריבוי תרבותי ואקלקטיות. בעבודתה של קרן שפילשר משתלבים אסתטיקת אנימציה, קומיקס ותרבות פופולרית עם אסתטיקת צרכנות זולה.  הביטויים היהודיים ביצירותיה מדגישים את הקושי לתחום "מסורתיות" בהגדרה סוציולוגית ברורה.

פבל וולברג

התערוכה "תיאטרון זהויות" אופיינית מאוד לרוח האמנות העכשווית, ומוצגים בה שילובים שמרוקנים את הסימנים היהודיים ממשמעותם המקורית. האמנים יוצאים מתוך התרבות הישראלית העכשווית, ובאקט פוסטמודרני מרוקנים אותה ואת התרבות היהודית "הקלאסית" גם יחד ממשמעות. הטקסטים היהודיים והסימבוליקה היהודית עוברים כאן רידוד והשטחה. "יהדותם" של האובייקטים והצורות הופכת למרכיב אחד מתוך שלל התרבויות המשפיעות על היוצרים. באופן זה, סיפורי-העל מפורקים לתבניות ריקות של טקסים מבוימים.  

הטרנספורמציה של השטריימל

אחד מביטוייה המעניינים ביותר של רוח זו היא, כדברי אוצרת התערוכה, "יצירתם של פרסונות מתחלפות ושל סובייקטים נזילים, המכוננים את עצמם באמצעות נרטיבים של מגדר, גוף, מיניות, אלימות, יחסי מערב-מזרח ועוד. לא סיפור-על אחד, נהיר ומוסכם, אלא סיפורים רבים המשתנים תדיר".

רעיה ברוקנטל ומאיה ז"ק,המציגות בתערוכה, עבדו בעבר כצמד אמניות וכיום יוצרות בנפרד.  ברוקנטל היא בוגרת החינוך הדתי וז"ק באה מהעולם החילוני. לאורך השנים, יצרו שתיהן עבודות הנוגעות בזהות ובתמות יהודיות כחלק מעיסוק בוחן, מחויב ומתמשך במרכיבי הזהות שלנו.

באחרונה יצרה ברוקנטל את עבודת הווידיאו "לידה משונה" (שעדיין לא הוצגה), שבמרכזה עומד השטריימל החסידי. חלק מהרישומים המוצגים בתערוכה הם רישומי הכנה, שקדמו לצילום עבודה זו. ברישומים הללו נרקם עולם סוריאליסטי-חייתי, שנוכח גם בסרט. ברוקנטל בוחנת את הקשר בין רקמות השריר והבשר לפרוות השטריימל, ויוצרת היפוכים מוזרים ומבעיתים. כך, למשל, בהשראת מיתוס הזאבה הקפיטולינית היא רושמת דמויות ילדים יונקים, שהופכים לחייתיים באמצעות כובע הפרווה המסורתי שלראשם. מאובייקט שמגלם בתרבות העכשווית מסורת, הופך כובע הפרווה לאורגני, לחלק ממרקם הגוף. הקשר של השטריימל אל הגוף והבשר מחזיר אותו למקורו - היותו חלק מגוף החיה. העדר העור כמארז, תמה חוזרת ונשנית בעבודתה של ברוקנטל, יוצר שיבוש של הסדר הקיים, והדמויות נחשפות לכליה ולריקבון. השטריימל, לבושן החגיגי של קבוצות חסידיות שונות, הוא אמצעי לשיוך ותיוג חברתי. פרוות החיה עוברת תהליך של המרה וגאולה פרטית, ולקיומה האימננטי נוצקת משמעות חיצונית: מאביזר פונקציונלי בעל שיוך מובהק לתרבות ולאקלים, הפך השטריימל למסמן תרבותי של מסורת וזהות. העבודות חותרות תחת המשמעות המסורתית של הכובע כמייצר זהות, מביאות את סיפור התהוותו ומתייחסות אליו כבעל איכות חומרית קונקרטית. ברוקנטל תוהה על מקורם של סמלים ועל כוחם בהבניית שייכות, ומצביעה על השפעה מן החוץ, שהפכה לבסוף למאפיין שנתפס כאותנטי.

זקנים. רעיה ברוקנטל

סדרת הרישומים "בשר ודם ­- תחיית המתים" עוסקת בהתכלות הגוף ובזהות הבשר, שנטועה למעשה במעטפת העור. הדמויות כאילו קולפו והופשטו מעורן, וכולן קשורות לנִראוּת של זהות יהודית, שניבטת דרך טקסטורות חיצוניות כגון זקן, כיפה ומשקפיים. ברישום אחד בסדרה מוצגים שלושה רבנים ידועים מהציונות הדתית, המזוהים גם בהקשר הפוליטי הרחב יותר. הקילוף של העור נוטל מהם את ההפרדה המעמדית הרוחנית, והם הופכים לרקמות בשר. ברישום השאירה האמנית את התנוחה המוכרת שבה הם מוצגים בדרך כלל לציבור כמנהיגים רוחניים דתיים, אך בה בעת הם נראים כדמויות מסרט אימה פופולרי. למרות קילוף העור, מעמדן של הדמויות כמטיפות לא נעלם; הזהות שלהן תלויה בכיסויים נוספים שנוכחים ביצירה, כגון הזקן והכיפה.

סדרה נוספת של ברוקנטל, שפריטים ממנה מוצגים בתערוכה, נקראת "Kosher Style". שם הסדרה מתייחס לתופעה מוכרת בסביבה היהודית בארצות הברית: מזון יהודי שאינו כשר מבחינה הלכתית מוגש בסגנון כשר - מאכלים כגפילטע-פיש, פסטרמה, לקס ובייגל, מרק עוף וקניידלך. הסועד חווה את האווירה והסגנון, אך מוותר על ההיבט ההלכתי. עולה כאן שאלת  הסוציולוגיה של החברה הדתית (ואולי של היהדות בכלל), שההשתייכות אליה מבטאת לא פעם הזדהות חברתית יותר מאשר קיום הלכות או  אמונה דתית.

גלגולי אנה פרנק

מאיה ז"ק הציגה באחרונה בפסטיבלים ברחבי העולם ובמוזיאון היהודי בניו יורק את עבודת הווידיאו "אמא כלכלה". המשפחה - לב לבה של החוויה היהודית - מפורקת בעבודה הזאת והופכת לתא כלכלי. כמו בעבודותיה הקודמות, גם כאן שילבה האמנית מציאות ממשית ריאליסטית בתפאורה רישומית "אמנותית", לצד תרשימים שהועתקו מן התרבות היהודית ונועדו לספירה ולכימות.  

ב"תיאטרון זהויות" מציגה ז"ק, בין השאר, רישומים מתוך פרויקט שנוצר בשיתוף 11 תלמידי תיכון. הפרויקט היה מעין ניסוי פסבדו-מדעי, המציג תהליך העתקה על פי צילום מפורסם של אנה פרנק. תהליך ההעתקה התבצע על ידי התלמידים על פי מסד הוראות שהעבירה להם  האמנית. ז"ק: "בהשאלה ממשחק הילדים 'טלפון שבור', התגבש תהליך העתקה שבו יצרתי את הרישום הראשון וניסחתי מסמך ובו הוראות העתקה, והתלמידים ביצעו אחרי את שאר הרישומים, בהעתקה זה מזה". התוצאה היא שכל רישום מתרחק צעד נוסף מהצילום המקורי. הדימוי משתנה מרישום לרישום, מתעוות ומיטשטש, וכך גם ערכו כסמל תרבותי והיסטורי, עד שהוא מתרוקן מתוכן והופך לרישום מופשט. הניסוי התייחס לבית הספר כמוליך של ידע וכאנלוגיה לתהליך הפדגוגי של גיבוש הזהות, שמועבר ומונחל ממורה לתלמיד ומתלמיד לתלמיד.

יוצרת מעניינת נוספת המציגה בתערוכה היא דפנה שלום,שיצרה בעבר את הסדרה "מחליף הזמנים". שלום מבקשת לחקור את אופני ציון הזמן החולף, ובתוך כך להציע עיבוד אמנותי עכשווי לטקס דתי. העבודות של שלום נוצרו  מלכתחילה כמיצבים שיועדו לחלל מוגדר, ובכך שזרה את הרעיון המודרניסטי של עבודת אמנות הנוצרת למקום ספציפי (Site Specific) עם המחזוריות הטקסית של מסורת הפיוט, המותאמת למועדי הדת (Time Specific).

דפנה שלום

הסדרה כולה עושה שימוש באלמנטים של נכות, ומשלבת מלל ומוזיקה מסורתיים במיצבי וידיאו-ארט מינימליסטיים. כך, למשל, ברקע אחת העבודות מושרים פסוקי "שירת הים" (שמות, פרק ט"ו) בעגה ובניגון מזרחיים. העגה, שמשלבת עברית וערבית, מערערת על הדיכוטומיה שבין "ערביות" ל"יהודיות" במגמה (הנפוצה מאוד בשיח) לתת נראות לקשר ביניהן, שעד כה הודחק והודר. על המסך מופיעות ידיו של עיוור הקורא את הפסוקים מטקסט שנדפס בכתב ברייל. כך מעמתת שלום את נכותו של הקורא עם שירת הקרב והניצחון המושמעת ברקע.

לצורך עבודה אחרת בסדרה חברה שלום לאמנית הקול ויקטוריה חנה. ביצירתן המשותפת, שזכתה לשם "המבדיל", רקמו השתיים מטאפורה דרמטית לטקס ההבדלה המסורתי, שמתקיים ביציאת השבת: על המסך הוצג כיסא, שקווי המתאר שלו בוערים. ברקע מושרת ברכת ההבדלה בקצביות משתנה, ומדי פעם מומר נוסח הברכה המסורתי בוורסיה אישית ונשית: "המבדילה בין...". לצד הכיסא הבוער נראות לסירוגין ידיים, המתרגמות את הטקסט לשפת הסימנים.

לעומת הטקס המסורתי, המעלה על נס את החושים (הברכה על יין - חוש הטעם; ברכת הבשמים - חוש הריח; הברכה על הנר - חוש הראייה), שלום מסמנת דווקא את ההעדר (שפת סימנים לחירשים) כנוכח באופן עמוק.

בתערוכה מוצג מיצב וידיאו אחד, "תפילת ערבית", מתוך הסדרה "מחליף הזמנים". פסוקים ותפילות  מופיעים על פיסת בד המכסה את עיניה של אשה שרה. בתחילת העבודה מופיעים על הבד פסוקים הנוגעים לנושאים  "שמירת הלשון", "פתיחת הלב" ו"נשיאת העיניים", ובסופה מתחלפים פסוקים אלה בפסוקי תפילה המתייחסים לשינויי העתים והזמנים. הדמות (הזמרת דקלה) מסתובבת כל הזמן בהתאמה למילים שהיא שרה: "ולבבי סחרחר".  כיסוי העיניים מזכיר את דמות הסינגוגה, הניצבת בחזיתות של קתדרלות גותיות. הסינגוגה מייצגת את היהדות בדמות שעיניה קשורות ועיוורות מלראות את האמת, אך יש שראו בדמות דווקא ביטוי לראייה פנימית ויכולת להביע את האלוהי הבלתי נראה. לדברי האוצרת, הכיסוי מכוון גם "אל שלילת הכוח בעצם שלילת הראייה, ורומז אף להפעלת הכוח על אסירים פוליטיים" (כיסוי העיניים בפלנלית).

שיח הגמוני ופלורליזם

דומה שיותר משאלת "מיהו יהודי?" העולה כאן, עוסקות העבודות בשאלה "מהו יהודי?", כלומר, מה מכונן זהות יהודית. השאלה עולה אגב חיפוש וניסיון מתמיד לערער על כינון העצמי. כאמור, התערוכה אופיינית ליחסו של שיח האמנות המקומי לתמות יהודיות. זהו שיח חתרני, ביקורתי ולא פעם מתריס, שרוחו חילונית מודעת (אם כי הוא כולל גם יוצרים דתיים). אין ספק שהאמנים המציגים ניחנים במבט פלורליסטי חוקר, כהבטחת המנהל, חגי שגב. אך עם זאת, מבט בוחן בתצוגה מעלה תהיות אם היא אכן מציגה דיון המאגד באופן פלורליסטי מגוון דעות ואופני זהות, או שהיא מסתפקת בהצעת נראות לגישות "חתרניות", שממילא נפוצות בשיח האמנות המקומי.

תודה לצחי מזומן

Model.Data.ShopItem : 0 6