בפני שיבה תקום

02.05.10

בתקופת התנ"ך, הזקנים ניהלו את העולם. היום, יותר מדי פעמים מתייחסים אליהם כאל אוויר. בעקבות הסדרה "נבלות" הרהר אסף וול בזקנים של ימינו, שכדי לזכות בכבוד המגיע להם צריכים לתבוע אותו באלימות

מזה כארבע שנים אני מעביר חוג לתנ"ך בדיור מוגן בחיפה. דיירי הבית שבו נערך החוג נמנים על האליטה החיפאית בדורות הקודמים. אנשים נמרצים, חיוניים, בעלי חוש הומור המנהלים את חיי החברה שלהם בעצמם. ותיקת תלמידותי, בת 96, מעייפת אותי רק מלהביט בה. עירנית, עוקצנית ובעלת חוש הומור אינטיליגנטי במיוחד.

תלמידה אחרת סיפרה לי כי לאחר בריחתה כנערה מגרמניה התנדבה לתפקיד נהגת בצבא האנגלי. ביום העצמאות נגלתה אלי לפתע על מרקע ערוץ ההיסטוריה. מסתבר כי אותה קשישה שירתה כנהגת קרבית בקרבות אל-עלמיין ההיסטוריים. כחובב ז'אנר מלחמת העולם השנייה, לא יכולתי להתעלם מהגילוי ומיופיה הרב שניבט מהתמונות. האם זו אותה דיירת מבוגרת המסתייעת בהליכון?

 
מאז שהתחילה, אני חושב פעמיים לפני המפגש עם דיירי הבית הוותיקים. נבלות

לרוב, רבע השעה הראשונה בשיעור מוקדשת לדיון בענייני היום. הוותיקים, שרובם עברו את גיל 80, מבקשים שאסביר להם תופעות ומטבעות לשון שאינם נהירים להם. למשל, איך בדיוק עובד האינטרנט (כאילו שמישהו באמת יודע), מה זה לעזאזל "פייסבוק", למה כל הנכדים שלהם ממאנים לחזור מהודו ומה פירוש הביטוי "בחורה זורמת".

כל עוד מדובר בעניינים שכאלו, עדיין אני מצליח לעמוד בכבוד בציפיות הידע שהם תולים בי. "לחפור", אני מסביר להם, "זה לנדנד, לחפור במוח". "אה...", הם פולטים למשמע העושר הלשוני. "אבל", הם שואלים, "נדמה לנו כי בני הנוער כבר לא מדברים ביניהם. הם רק ממלמלים הברות השזורות ב'כאילו' וב'חבלז'". אני מודה בפניהם כי גם אני איני מצליח לרדת לעומק יכולות הביטוי והניסוח של הדרדקים. לשם כך עלי לבצע רגרסיה לתקופה בה נהמו הומאנידים זה לעומת זה נהמות חד-הברתיות.

אנשים אלו בעלי עצה וניסיון ורבי עלילה. הלא הם שהתחשלו בכבשנה של ההיסטוריה היהודית בשנות ה-30 וה-40. קשה להם להבין את המעבר שעשתה החברה הישראלית מן ה"כלל" אל ה"פרט" השקוע כל כך בעצמו. מישהו החליט כי העולם שייך לצעירים ובזה נגמר עבורם הסיפור.

לא תמיד היו כך פני הדברים. אפילו באתונה, שסגדה ליופי ולנעורים, לא העזו להרחיק לכת בצורה כזו. לכל נער יפה כאלקיביאדס היה איזה סוקרטס זקן וחכם בסביבה. ב"תרבות היופי" של אתונה הקלאסית היתה "תרבות", ורק אחר כך "יופי".

הצעירים אולי יפים, אבל החכמה בדרך כלל הלאה מהם. ניסיון אין להם והם נוטים היות חמי מזג. לכן בתקופת התנ"ך, מי שמנהל את העולם הם הזקנים. הזקנים ממנים את יפתח הגלעדי לקצין ואת דוד למלך על ישראל. זקני העדה ממונים על הטיפול בבנים סוררים ומורים, הזקנים הם אלו ששפטו את נבות היזרעאלי בפרשת הכרם המפורסם. מאז הגלגל התהפך.

זהירות – זעם כבוש
נזכרתי בכל הדברים הללו בעקבות הסדרה המצוינת "נבלות". איני ממהר להעניק מחמאות לסדרות, בעיקר משום שאיני צופה בהן. אלא שהפרקים הראשונים של "נבלות" עוררו בי משהו. מעבר למונולוגים המצוינים של יורם קניוק, אלו המתרחשים בראשם של גיבורי הסדרה, היה גם דבר נוסף.

ההתייחסות אל הזקן כאילו הוא אוויר, מיותר, שכל עברו כלא היה - מאפיין זה מרכזי בעלילת הסדרה. "זו הבעיה שלכם", מוכיחים אותי הזקנים. "אתם מתקשים לראות את הזקן כאדם, אלא רואים אותו כ'זקן'. אבל אנחנו בדיוק כמוכם". אמת, לא פשוט לתפוס כי מדובר ב"אדם כמוני" כאשר הוא ארוז באריזה בת 85. כשמחלחל הדבר להכרתי, אני תוהה לא אחת מה היה מתרחש לו הייתי נקלע בגיל 20 לעולמם כשהיו צעירים. עם מי מהם הייתי מתחבר? האם הייתי מצליח לשרוד בכלל את העולם הקשוח אליו נקלעו בדורם?

מאז שהתחלתי לצפות בסדרה, אני חושב פעמיים לפני המפגש עם דיירי הבית הוותיקים. כדאי מאוד ש"אשקול מילים". הרי חלק מהאנשים היושבים מולי הם שהרגו בחייליו של רומל בהסתערות כידונים. מרביתם עברו אימוני קפא"פ (קרב פנים אל פנים) בזמן שסבי עוד היה בשא"ש (בבטן של אמא שלו). מי יודע? אולי הקשישים החביבים שמולי הם "אפרים" ו"מושקה", בשמות אחרים? ואולי גם הם מלאי זעם כבוש על בני דורי?

כדאי שאתרחק ממקלות ההליכה שלהם.

כתב: אסף וול
לתגובות: editor@bac.org.il

עוד בבית אבי חי