כשר, אבל...

כמה בעלי מסעדות בירושלים מתלוננים שמערך הכשרות של הרבנות מציב דרישות לא סבירות, מעניק שירות לקוי ומחפף בבדיקות. על כן החליטו חברי מועצה לנסות לקדם את שירותי הכשרות הקהילתיים, המנותקים מהרבנות


הכשר אינו באמת כשר? (דימוי: ת'ינקסטוק)
שי גיני הוא בעליה של מסעדה ירושלמית ששמה טופולינו. במשך שלוש שנים החזיק גיני תעודת כשרות במסעדה שלו, הציג אותה בפני הלקוחות המתעניינים ועבד עם משגיח מטעם הרבנות, שבדק את כשרות המסעדה. אך לאחר שלוש שנים לגיני נמאס. התגלעו חילוקי דעות בינו ובין הרבנות על השימוש בירקות גוש קטיף: הרבנות חייבה את גיני להגיש רק ירקות מתוצרת זו, בטענה שכך מחייבים דיני הכשרות, ואילו גיני חשש: הירקות הללו, כך נודע לו מחקלאים, רוססו באופן מסיבי, דבר שפוגע באיכותם ומסכן את בריאות הלקוחות.

 

גיני התעקש, אך המשגיח סירב להתקפל. "כשראינו שאנחנו לא מצליחים להגיע לעמק השווה, החזרנו את התעודה, ועד היום אנחנו עובדים בלי תעודה", הוא אומר. את המילה "כשר" לא תמצאו במסעדה של גיני: על פי החוק, אסור לעסק במדינת ישראל להיקרא "כשר" אם אין לו תעודה מטעם הרבנות. בתחילה ספגה טופולינו הפסדים – הכנסות המסעדה ירדו בכ-30 אחוז - אך בהמשך התייצב מצבה של המסעדה. כיום גיני לא מחזיק בתעודת כשרות, אך לא נלאה מלהסביר ללקוחות איך הוא מבשל את האוכל שלו, באילו מוצרים הוא משתמש, כיצד המטבח שלו עובד וכיצד הוא מקפיד על דיני הכשרות.  

 

יש נאמנות, יש כשרות

 

טופולינו היא מסעדה אחת מתוך כמה וכמה מסעדות ירושלמיות שהחליטו להתנתק ממערכת הכשרות של הרבנות, אך להמשיך ולהגיש אוכל כשר. בשיחות סגורות מדברים גורמים המעורים בנושא על מערכת כשרות בעייתית מאוד מבחינה מוסרית, ואף מבחינה הלכתית. רב ציוני-דתי ידוע בירושלים אומר שהוא מקפיד לא לאכול במסעדות שיש בהן תעודת כשרות בירושלים, כיוון שאינו סומך על הכשרות של הרבנות. הנושאים הללו ואחרים יידונו ביום שני הקרוב בכנס מטעם סיעת ירושלמים וקואליציית הארגונים ירו-שלם, שבו תינתן תמונת מצבו העגום של נושא הכשרות בירושלים וייבחנו אפשרויות וכיוונים לפתרון.  

 

אחת ההצעות שתיבחנה היא זו של הרב אהרן ליבוביץ, מזכיר סיעת ירושלמים ומקום שלישי ברשימתה למועצת העיר, רב ירושלמי שפיתח לפני שנים אחדות מודל של כשרות קהילתית, שמתנתק מן הרבנות ומעביר את האחריות לכשרות לידיה של הקהילה עצמה.

 

"קשה מאוד לעבוד עם הרבנות", אומר ליבוביץ, "בעלי המסעדות מרגישים שהם משלמים כסף ולא מקבלים שירות ראוי; יש אי בהירות לגבי הנוכחות של המשגיחים, ויותר מכול, יש טענות רבות נגד הכשרות עצמה. לא מעט בעלי עסק מספרים על משגיחים שבודקים רק לעתים רחוקות, וזה יוצר פרצה לא קטנה. אם בעל המסעדה לא מייחס חשיבות לנושאים הללו, הוא יתחיל 'לחפף' בכל מיני דברים חשובים, כי המשגיח לא באמת נמצא ולא מגייס את העסק לטובת העניין. הרבנות צריכה לשאול את עצמה מדוע בעלי מסעדות שרוצים לשמור כשרות לא רוצים לעבוד איתה יותר".

 

המערכת של ליבוביץ, הוא מבקש להבהיר, בנויה אחרת: "אנחנו בונים מערכת של נאמנות קהילתית; אנחנו לא מעניקים תעודת כשרות ולא קוראים למקום 'כשר', אלא מעמידים משגיחים מתוך הקהילה שבודקים לעומק אם המקום פועל על פי ההלכה. המשגיחים הללו עוברים הכשרה המקבילה לקורס של משגיחי כשרות מקצועיים, ולאחר מכן לומדים את הנושא ביחד עם בתי העסק – לומדים הלכות כשרות ביחד, מסתובבים במטבח, רואים את כל מה שנעשה ואחר כך יושבים לאכול.

 
הרב אהרן ליבוביץ. "נָראה שאנחנו מתייחסים לכשרות ברצינות"

"אנחנו מעוניינים ליצור מצב הרבה יותר בריא, שבו המעורבות של המשגיח יותר יעילה. המצב היום הוא שבעל העסק אומר לעצמו: אם המשגיח ממילא לא נכנס לעומק ולא בודק, השאלה היחידה היא אם הלקוחות סומכים עליי. אם המערכת היתה מתפקדת כמו שצריך ומונעת מצב שבו אדם יכול להכריז על עצמו שהוא כשר ולא להיות כשר, אז מילא. אבל כיום בעל מסעדה יכול להונות את הציבור. אז מה החוק מועיל? הוא שומר את המונופול בידי גוף שלא עובד בצורה יעילה. כאן נכנס מודל הכשרות הקהילתי. אנחנו רוצים לעבוד יחד, כקהילה, עם בעלי העסק. נלמד אותם מה עושים עם עלי החסה, איך מפרישים תרומות ומעשרות, נגייס אותם לטובת הסיפור, וכך ניצור אצלם אמון ונראה להם שאנחנו מתייחסים לכשרות ברצינות".

 

גם גיני, כבעל מסעדה, סבור שהשיטה של הרב ליבוביץ יעילה הרבה יותר. "אנשים שנכנסים היום למקום שיש בו תעודה של הרבנות עלולים לאכול לא כשר", הוא אומר, "השיטה של הרב ליבוביץ היא שיטה מוסרית יותר, שמתבססת על כך שיודעים מי האחראי ומי המשגיח, הכול הרבה יותר מפוקח והרבה יותר בדיאלוג עם המסעדה עצמה. התעודה של הרבנות היא תעודה עלומה. הרב ליבוביץ אומר: בואו נעשה משהו אחר – לא ניתן תעודה עלומה שאף אחד לא יודע מי אחראי לה, אלא ניתן דין וחשבון מפורט על כל דבר, נעשה את זה בצורה מסודרת ובמנותק מהממסד, ניקח על עצמנו את האחריות לכשרות".  

 

לא רק מה, גם מי

 

אך הבעיות במערך הכשרות של הרבנות אינן מסתכמות רק במשגיחים שאינם עושים את עבודתם, אלא גם בשאלה בפני מי פתוחים שערי הכשרות ובפני מי הם סגורים. אביבית רביע, שלמדה במסגרת "אמונה" קורס של משגיחות כשרות, ביקשה לגשת למבחני הרבנות הראשית למשגיחי כשרות יחד עם חברותיה לקורס, אך נתקלה בסירוב מוחלט מצד הרבנות. בתקנות הרבנות הראשית אין סעיף האוסר על נשים לגשת למבחן ולשמש משגיחות; הדרישות היחידות הן שהנבחן יהיה אדם דתי שלמד במוסד מוכר. רביע וחברותיה החליטו ללכת לבג"ץ. " הרב אהרן ליבוביץ, סיעת ירושלמים: אנחנו רוצים לעבוד יחד, כקהילה, עם בעלי העסק. נלמד אותם מה עושים עם עלי החסה, איך מפרישים תרומות ומעשרות, נגייס אותם לטובת הסיפור "

 

"כשסיימנו את הקורס בשנה שעברה, רצינו לגשת למבחן הרבנות", היא מספרת, "אבל הרבנות סירבה לבחון אותנו. הגשנו בג"ץ בדרישה שיכירו בנו כמשגיחות ויתנו לנו לגשת למבחן. בג"ץ פסק שיש לתת לנו להיבחן, אך הרבנות דוחה כל הזמן את המבחן בתואנות שונות. יש בידינו פרוטוקולים של ישיבות מועצת הרבנות, ועולות שם טענות מגוחכות. המשגיחים מפחדים שנתפוס את המשרות שלהם, שנחליט שנרצה להיות רבניות פוסקות וכן הלאה. הם עצמם מודים שאין להם טיעונים הלכתיים, והם מתכסים באצטלה של 'חוסר צניעות'".

 

אל הקורס הגיעה רביע מתוך רצון להרחיב את ידיעותיה; רק במהלכו נחשפה לליקויים בתפקודם של המשגיחים והצטערה לראות עד כמה המקצוע החשוב הזה איבד ממשמעותו המקורית. "ברגע שבעל עסק מבין את המשמעות של כשרות, זה מופלא", היא אומרת, "יש תחושה של שותפות ונאמנות. אני נפגשת עם בעלי מסעדות כל הזמן ורואה חבר'ה צעירים, שלכאורה אין ביניהם ובין הכשרות שום דבר, אבל יש להם רצון לדעת באמת. אנחנו לומדים איתם ביחד את ההלכות שקשורות אליהם, וזה יוצא מן הכלל. יש נכונות ורצון לשיתוף פעולה, לתת שירות מלא ואמין ללקוח, וזה עובד נפלא. המטרה שלנו היא גם להיאבק באפליה המגדרית ובהדרה, ומשם לתקן גם את המקום הפגום שהכשרות נמצאת בו היום. המצב יכול להיות אחרת, וצריך לתקן אותו". 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי