ככה בונים מציאות

20.07.11

המגזר השלישי מפעיל בתי תמחוי, מציע סיוע משפטי, מגייס תרומות למען נזקקים - ואז באה הממשלה ותופסת עליו טרמפ. אסנת הכהן מסבירה איך גורמים לנו לחשוב שהמדינה עושה משהו למען החברה

2,309 ארגונים המשתייכים למגזר השלישי פועלים בישראל, ועוסקים בתיקון עולם. הם מספקים לאזרחי המדינה שירותים בתחומי הרווחה, הבריאות, החינוך והתרבות: החל בהפעלת בתי תמחוי, דרך סיוע משפטי, תמיכה בנפגעי נפש ופיוס בין דתי וכלה בעמותות למיפוי ולבקרה של עמותות המגזר השלישי.

היקף הפעילות של מגזר זה גדל בעשורים האחרונים בעשרות אחוזים. למרות זאת, עדיין לא קיימת מדיניות ממשלתית כוללת וברורה לגבי חלוקת האחריות בין המגזר הראשון (הממשלתי) לבין המגזר השלישי. הממשל מסייע לפעילות הארגונים החברתיים באמצעות מימון חלקי בנוסף לכספי התרומות ולקניית שירותים, וקורא לחברות עסקיות ולאזרחים לתרום מכספם, מכוחם ומזמנם למען קידום החברה, אך התמיכה הזו מונעת יותר על ידי שיקולים מעשיים ואינטרסים ופחות על ידי מדיניות עקרונית שרואה בארגונים האלה מרכיב חברתי חיוני.

 
מציאות עמומה שבה אפשר לשחק בשאלת האחריות החברתית (פלאש90)

מדובר, אם כן, במציאות עמומה שבה אפשר לשחק בשאלת האחריות החברתית. בדומה לנושא הגרעין, גם כאן יש לעמימות המכוונת תפקיד: יצירת חופש פעולה לממשל והחזקת המקל בשני קצותיו. משחק כזה הוא למעשה הבניית מציאות תודעתית. לשלטון בישראל יש אינטרס להבנות את המציאות בהתאם לאג'נדה שלו דרך אמצעי התקשורת.

איך זה עובד? המודל מניח קיומן של שלוש מציאויות:
המציאות האובייקטיבית (או פשוט המציאות): הממשל גובה מהציבור מסים שבאמצעותם הוא אמור לספק לו שירות. תעדוף השירות - רווחה לעומת בטחון, הפרטה לעומת פיתוח - אמור להשתקף במצע של נבחרי העם. אלא שתפקיד המצע הוא לאפשר לנבחר הציבור להיבחר. בפועל, התעדוף האמיתי של מתן השירותים נקבע ברובו אד-הוק, על פי אילוצים ומשחקי כוח פוליטיים. כלומר, בהכרח נוצר פער מובנה בין מה שהובטח לבין מה שקורה. מה התוצאה? מרירות בקרב האזרחים. מה עושים? יוצאים לקרב על התודעה.

המציאות הסימבולית: המציאות כפי שהיא מיוצגת על ידי התקשורת. אם היא מדגישה את פעילותם של ארגוני המגזר השלישי כמי שפועלים למען תיקון החברה, הממשל יאמץ את המסר הזה ויעודד את המגזר באמצעות מתן סיוע, הקלת מיסוי ועוד.

המציאות הסובייקטיבית: תמונת העולם שאזרחי המדינה, בתיווך התקשורת, מרכיבים לעצמם. במקרה כזה, האזרחים יקבלו את המסר שהקידום החברתי, גם אם הוא נעשה בחלקו הגדול על ידי המגזר השלישי, מנוהל ומנווט על ידי הממשל. אין ואקום, אין כאוס, יש בעל בית.  

רוצים דוגמה טרייה? באחרונה שודרה במהדורת החדשות של ערוץ 2 כתבה על ערי האוהלים הצצות במרכזי הערים כמחאה על מחירי הדיור. מיד לאחר הצילומים מהכיכרות הוצגה ישיבת הממשלה האחרונה, שבה נראה ראש הממשלה בנימין נתניהו מרים את קולו ואומר (ציטוט חופשי): "הם צודקים! אני איתם! בכל אשמה הביורוקרטיה! אני קורא למפגינים לעזוב את הכיכר ולהגיע לכאן, ולעזור לי ולממשל לפתור את הבעיה!".

מרשים? מפתיע? הזוי? גאוני. כך משתמשים המנהיגים באמצעי התקשורת באופן מתוכנן, ציני ומתוחכם, כדי לבצע מהפך תודעתי בזול: "מסכנים החבר'ה באוהלים", אומר לעצמו מר ישראלי, "באמת לא בסדר". עוד לפני שהספיק לחשוב מי אשם, קופץ ראש הממשלה מהמסך ואומר לו: "הפקידים אשמים! אני ומחוסרי הדיור נטפל בכל יחד!". אה, אומר מר ישראלי, דוקא בסדר ראש הממשלה שלנו.

 

בפברואר 2008 הוציא משרד ראש הממשלה מסמך מדיניות שנשא את הכותרת "ממשלת ישראל, החברה האזרחית והקהילה העסקית: שותפות, העצמה ושקיפות". המסמך מצהיר על כוונת הממשל לחזק את היחסים עם ארגוני המגזר השלישי, עם המתנדבים שתורמים לחברה ועם החברות העסקיות שמגלות אחריות חברתית ומקדמות את החברה בישראל. משחק מציאויות, לא יותר מכך. והמציאות האובייקטיבית? תישאר לא הוגנת, עד שיגיע מנהיג שיפסיק את המשחק של הבניית מציאות, ויתחיל לתקן עולם, כנביא בעירו.

הכותבת היא תקציבאית וקופירייטרית בתחום הפרסום

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי   

עוד ב"סדר יום":

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי