תכלית בעיר התחתית
תכלית בעיר התחתית
social
facebook whatsup email tweeter
זהר אלמקייס //
8.6.14
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
הסרט "מעל הגבעה" של רפאל נדג'ארי מורכב לכאורה מרצף סצנות אניגמטיות ותלושות, עד שהוא מתחבר מבלי משים ליצירה אחת שלמה שמראה את חיפה כפי שמעולם לא דמיינה שתיראה

ברגע מסוים, לפתע פתאום, הייתי בפנים. ברגע מסוים של הסרט ״מעל הגבעה״, אחרי צפייה ברצף של סצנות שונות ומשונות, בלי ממש מושג על מה הסיפור שאני צופה בו, העיניים שלי התמלאו דמעות ומצאתי שאני בפנים; כמו ללכת בתוך מבוך, ואז, ברגע מסוים, להבין שאת בקומה העליונה של מבצר מפואר ומלא הדר, או כמו לעלות ולרדת ברחובות של חיפה כשהעיניים קבורות במדרכות, ואז להרים את הראש לשנייה ולגלות שאני על ראשו של הר. אלא שכאן מה שנחשף לפניי לא היתה תמונה מורכבת ורחבה ומפורטת ממעוף הציפור, אלא דווקא רגע קטן מאוד, דרמטית וויזואלית; זום-אין מטאפורי מדויק מאוד ויפה. 

 

עד אותו הרגע, הבמאי רפאל נדג׳ארי טווה בעדינות אין קץ ובקסם רב שורה של סיטואציות סתמיות, מוזרות, מצחיקות, סתומות ולא מפוענחות. שאול (בגילומו של אורי פפר, בחיי שעד עכשיו לא הצלחתי לראות מה העניין הגדול סביבו; עכשיו הבנתי) נוסע לחיפה, אחרי משמרת לילה בקופת חולים. אנחנו עוד לא יודעים עליו דבר, וקצת כמו שהוא מגלה את המבנה המכוער של הקניון בחיפה, אנחנו מגלים מי הוא.

 

הוא גרוש ויש לו ילדה, והוא נוסע לפגוש את אבא שלו שמעון (מוני מושונוב), שאיתו לא דיבר זמן רב, לא ברור לנו למה. הפרטים של חייו של שאול ושל הנסיעה הזו אינם נחשפים באורח דרמטי, מאחר שאינם דרמטיים - אין סוד גדול ואפל מאחורי כל זה. מה שיש זו עוד טיפה הבנה על העולם שבו פועלות הדמויות של נדג׳ארי ועל מה שמפעיל אותן. 

 

נדג׳ארי מתאר באופן מופלא את הנופים של הארץ הזאת. בחיים לא ראיתי ככה את חיפה, אבל עכשיו משראיתי, ככה חיפה לנצח תיחרת בזיכרוני. אולי זה מבט שרק במאי שהוא בו זמנית בן המקום וזר יכול ליצור.

 

בחיפה קורים לשאול דברים משונים. הירדמויות וחלומות קצרים ואניגמטיים, טקס גירוש שדים באבני מרפא שמבצעים בו בשנתו ובניגוד לרצונו, אב שנחנק בארוחת הערב, והשיא – אותו האב, בסצנה מצחיקה-מטרידה באמת, מחליק על דג בשוק ומוצא את עצמו צולע למשך כל שארית הסרט, שבור וממורמר.

 

הדברים קשורים זה לזה בקשר סיבתי – יש הסבר פיזיקלי או פסיכולוגי להכול; ובכל זאת, הסרט מעורר תחושה כאילו התסריט שלו נע ונד, אפילו לא במעגלים, אולי בזיגזג, נופל לתוך חורים עלילתיים ומגיח חזרה החוצה, שותל רמזים שאינם נאספים לכלל חידה.

 

רוב הזמן ניסיתי להבין מה קורה שם. צחקתי מאוד ברגעים של סלפסטיק במיטבו או של מבוכה אנושית שעולה בצורה כה רגישה באינטראקציות יומיומיות, בנאליות, בין בני משפחה. ברגעים אחרים נעצבתי. בכל אופן, לכל אורך זמן הצפייה ניסיתי להבין, לפענח על דרך ההיגיון, מהו הרצף, מה נדג׳ארי מנסה להגיד לי. ואז הסרט עשה איזה טריק מאחורי גבי, התגנב מאחוריי והכריע את הניסיון שלי כצופה לייצר נרטיב, רצף, היגיון, לטובת משהו אחר. " הדברים קשורים זה לזה בקשר סיבתי – יש הסבר פיזיקלי או פסיכולוגי להכול; ובכל זאת, הסרט מעורר תחושה כאילו התסריט שלו נע ונד, אפילו לא במעגלים, אולי בזיגזג, נופל לתוך חורים עלילתיים ומגיח חזרה החוצה, שותל רמזים שאינם נאספים לכלל חידה "

 

קצת כמו שמעון שמחבק את הבן שלו חיבוק כמעט כפוי ואומר לו, "די כבר עם האשמה הזאת, עזוב אותך", הסרט אמר לי, "עזבי אותך, יש פה סרט, יש פה אבא וילד, יש צרות וחיבוקים, בסך הכול אנחנו משפחה". ההתנקזות של כל המחוות האסתטיות, תתי העלילות המבלבלות, האקטים הבלתי מפוענחים ותחושת המועקה הגדולה שמלווה כל אינטראקציה בין הדמויות בסרט לכלל איזה חיבוק אחד, קטן, לכלל איזו מילה בנאלית - אשמה - שמרוּקנת ממשמעות, היא רגע עוצמתי באמת בהתגלגלות של הסרט.

 

זה הרגע שבו הסרט מצליח לצאת מגבולות עצמו או מגבולות הסגנון התסריטאי והצורני שלו ולהראות רגש של ממש. ואז את מוצאת שאת בפנים, עמוק. שחקנים שלא חשבת שירגשו אותך מרגשים אותך. דיאלוג שאולי אם היית קוראת אותו, בכלל לא היה עושה לך כלום, מעלה פתאום דמעות בעיניים. סיפורים של אנשים אחרים נוגעים ללב, שכבר כמעט התעייף מסיפורים. מתברר שיכולים לקרות דברים כאלה גם בעיר שאת בכלל לא מכירה. הקולנוע פועל את פעולתו נכונה.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus