שונא חברו יחיה

25.07.12

חוזר בתשובה, קשיש שלובש בגדי נשים, לולן ואיש הרשות הפלסטינית - כולם שונאים אחרים או סובלים משנאה. רון עופר צפה בשלושה סרטים ונזכר ששנאה היא בדרך כלל הפתרון הפשוט לבעיה מורכבת

 

בכל תשעה באב בשנים האחרונות הקרנתי בבית אבי חי סרטי סטודנטים העוסקים בשנאה. בכל פעם מגיעה אליי "מעטפת נפץ", גוש שנאה של DVD ממוסדות שונים, 20 או 30 סרטים מרחבי הארץ. לוקח לי זמן להעז, לפרוק את המעטפה בזהירות ולצלול אל האלימות, הכעס, הגזענות וחוסר התקווה שהסרטים האלה מציעים. הדרך שלי להתמודד עם השליליות שמוטחת בי היא לנסות ולשאול שאלה. כך, השנאה מפסיקה להיות נתון, מפץ של רוע והרס כמו צונאמי או כריש או רוצח פסיכופט, ונהפכת לחידה. קל היה יותר לחשוב על השנאה כלא אנושית ועל מי ששונא (או אלים, או גזען) כלא אדם. החידה היא כיצד להפוך את השנאה לאנושית.  

 

                                                 "קרב תרנגולים", באדיבות סם שפיגל

 

תוך כדי הצפייה בסרטים, אני נזכר בשנאות האישיות שלי, ברגעים שבהם נהג שחתך אותי בכביש הפסיק להיות אדם ונהפך להתגלמות הרוע עלי אדמות, או קשה מכך, ברגעים שבהם הרגשתי שנאה כלפי אנשים קרובים אליי, בני משפחה או חברים. אני נהפך למרכז החידה, והסרטים מקבלים משמעות.

 

השנאה היא חלק מגיבוש הזהות שלנו. פסיכואנליטיקאים מתארים את תהליך ההיפרדות של התינוק מסביבתו, את המעבר מאחדות התינוק עם האם והעולם אל מבט פנימי המזהה את האני כנפרד. ז'אק לאקאן זיהה את רגע ההיפרדות הזה עם הרגע שבו התינוק מזהה את בבואתו במראה ובהמשך את גיבוש האני דרך "מראות" שונות, דמויות שונות המוצבות מולנו, שאנו מגדירים את עצמנו מולן. אולי אנחנו רק אוסף של נגטיבים של הדמויות שסביבנו, וכדי להיבדל מהן אנחנו צריכים גם להשחיר אותן.

  " שני הגיבורים, היהודי והפלסטיני, שבויים בבועתם ובנקודת מבטם. מרציאנו לא מבין מדוע נביל, שביצע את פקודותיו במשך שנים, לא מוכן לפתוח את המחסום, גם לא נוכח התרנגולות שמתות מחום; ואילו נביל נצמד באדיקות לפקודה שקיבל ולכוח שמעניקים לו מדיו ודרגותיו החדשים. היחיד שמצליח לראות את הסיטואציה במבט על הוא הפועל הרומני צ'אוצ'סקו, המתפקד בסרט ככוח או"ם פתטי "

 

ההוגה אבשלום אליצור כתב "ושנאת לרעך כמוך". לפי אליצור, אנחנו מנהלים מאבק פנימי בין יסודות טהורים וטמאים בתוכנו, ומכיוון שעשיית הסדר הפנימי הזה כה קשה, אנחנו מעדיפים לעשות את הסדר הזה בחוץ, לחלק את העולם סביבנו לטובים ורעים, וכך לטהר את עצמנו. השנאה העצמית המובנית בנו נהפכת לשנאת האחר.

 

חורבן כעונש על עריצות

סרטי השנאה, אם אפשר להגדיר תת ז'אנר שכזה, מעניינים כשאינם דידקטיים, כשאינם מסתכמים באמירה פשטנית שלא יפה לשנוא. אחת הדרכים לעשות זאת היא להציג דמות גיבור שנויה במחלוקת, כזו שהצופים מתקשים לאהוד. "אווה עוזבת" של איה סומך מספר את סיפורו של אלדד, חוזר בתשובה טרי המנסה להמשיך לנהל בית קפה תל אביבי ואת זוגיותו עם אשתו, החילונית לעילא. אשתו של אלדד בטוחה שהוא התחרפן, והעובד שלו לא מבין למה הוא לא יכול לשתות בנחת כוס קפה שהכינו למענו. חוסר האונים של אלדד נוכח הכישלון להעביר לסביבתו את ההיגיון של מערכת הערכים החדשה שלו גורר אותו לדוגמטיות ולזעם על סף אלימות. התסכול שלו מאיים להכריע אותו כשהוא מבין שאשתו לא רק שאינה הולכת בדרכו, אלא עוזבת אותו לטובת גבר אחר.

אנו, כצופים, מאשימים אותו בשנאה הגואה בו: לו רק היה יכול להיות פחות שתלטן, היה בוודאי פותר את ענייניו באופן טוב יותר. מנגד, אנחנו כואבים אתו את קנאתו, את בדידותו ואת חוסר הכבוד של סביבתו כלפי הבחירה שלו. האם החורבן בחייו של אלדד הוא עונש על עריצותו? או אולי הטוטליות של הדת לצד אי הרצון או היכולת של הסביבה החילונית לקבל היגיון דתי הם המקלקלים כל סיכוי להידברות?

 

See video
"אווה עוזבת", סרטה של איה סומך, החוג לקולנוע ולטלוויזיה אוניברסיטת תל אביב
 

 

גם "סגל" של יובל שני מציג דמות בלתי נסבלת אך מעוררת אמפתיה בבדידות התהומית שלה. יוסף כרמון, שחקן הקאמרי הוותיק, הוא סגל, גבר ערירי הלובש בגדי נשים, שמקפיד להתהלך בביתו בעקבים מרעישים לפנות בוקר ולחרב את שנתם של שכניו. בתו של סגל (עלמה זק) מגיעה לביקור קצר, ועל סף דלתו, מזמינה אותו לברית של נכדו הטרי. אנחנו מבינים שסגל איבד את הקשר עמה, וכן כל קשר אחר שהיה לו.

הסרט נוקט גישה עדינה כלפי סגל. אין בו מופעים של אלימות כלפיו, אלא דווקא ניסיון לשרוד אותו למרות מוזרותו. אנחנו מייחלים לאורך כל הסרט לטיפת אהבה שתסדוק את בדידותו של האדם שהרחיק מעליו את אוהביו. האם אנחנו היינו מצליחים לאהוב שכן מעצבן ובודד או מסתפקים בלדפוק על התקרה בדרישה שיהיה בשקט?

 

See video

 

 "סגל", סרטו של יובל שני, החוג לקולנוע ולטלוויזיה אוניברסיטת ת"א

 

"קרב תרנגולים" של סיגלית ליפשיץ הוא סרט ותיק יותר, משנת 2000, המתאר יום קיץ חם שבו נוהג הלולן מרציאנו בטנדר עמוס תרנגולות בחברת צ'אוצ'סקו, הפועל הרומני שלו. דרכם מובילה אותם לשטחי הרשות, אל מחסום פלסטיני, שם פוגש מרציאנו את נביל, מפקד המחסום, שהיה עד לא מזמן עובד בלול שלו. נביל מקבל פקודה לא לפתוח את המחסום, והשנאה ממהרת להתלקח.

 

See video

"קרב תרנגולים", סרטה של סיגלית ליפשיץ, בית הספר לקולנוע סם שפיגל


שני הגיבורים, היהודי והפלסטיני, שבויים בבועתם ובנקודת מבטם. מרציאנו לא מבין מדוע נביל, שביצע את פקודותיו במשך שנים, לא מוכן לפתוח את המחסום, גם לא נוכח התרנגולות שמתות מחום; ואילו נביל נצמד באדיקות לפקודה שקיבל ולכוח שמעניקים לו מדיו ודרגותיו החדשים. היחיד שמצליח לראות את הסיטואציה במבט על הוא הפועל הרומני צ'אוצ'סקו, המתפקד בסרט ככוח או"ם פתטי. אין כאן טובים ורעים, אלא שאלה: האם אפשר להתעלות מעל נקודות מבט מוגבלות, שאילו היו רחבות יותר היו יכולות להכיל את האחר ולחסוך את מותם של תרנגולות ובני אדם.

 

הסרטים יוקרנו במסגרת אירועי ט' באב בבית אבי חי, ב-29.7 ב-16:45

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי