נתפסה בכלכלתה

דוד שפרבר

09.09.08

הקוגל, אותו מאכל מזרח אירופי שמנוני, מקבל משמעויות חדשות ומפתיעות בעבודה "אמא כלכלה" של מאיה ז"ק המוצגת במוזיאון היהודי בניו יורק.

עבודת הוידיאו "אמא כלכלה" המוצגת עתה במוזיאון היהודי בניו יורק זיכתה את היוצרת מאיה ז"ק בפרס הגרמני Celeste Art ובפרסים נוספים בפסטיבלי קולנוע בהונגריה, איטליה ואוקראינה. עבודותיה של ז"ק משלבות מציאות ממשית בתפאורה אמנותית של ניירות ורישומים דו-ממדיים. הרישום משמש כרקע לעבודה, והדמויות שבו פועלות בעולם מדומיין בעל מראה של הזיה, שאינו נכנע לכללים המקובלים.

בניגוד לסרטי קולנוע עלילתיים, אין הכוונה של ז"ק לשוות ליצירה מראה ריאליסטי - העבודה מכוונת דווקא להשטחה, המשלבת את מדיום הרישום והציור עם מדיום הוידיאו-ארט. הצבעוניות המונוכרומטית המאפיינת את עבודותיה של ז"ק תורמת אף היא ליצירת מראה הנע בין בדיה ונוסטלגיה לבין מציאות קונקרטית.

Untitled

מטבח של עניים

"אמא כלכלה", אשר הוצגה לראשונה בגלריה ארטנוילנד בברלין במסגרת הפרוייקט Guilt & Geld, מטפלת במושגי האם והמשפחה, שנתפסים לא אחת כליבו של הבית היהודי. העבודה משתלבת גם בשיח העדתי המסועף באמנות המקומית, בהקשר האשכנזי. העבודה מתארת אפיזודות מחיי עקרת בית יהודייה ממוצא אירופי, המכינה קוגל מסורתי ומחלקת אותו לבני המשפחה. הויזואליה והרעיונות משתלבים בכעין שיח מרקסיסטי מיושן, ועל ידי צבעים הנוסכים בעבודה ארכאיות ונוסטלגיה מפרקת ז"ק את המשפחה ומנכיחה אותה כתא כלכלי גרידא.

מתוך הסרט
החוויה היהודית העולה מן העבודה טוענת את הסצנה כולה ברובד של היסטוריה ונוסטלגיה מחד, ומאידך באימה המתבטאת בעריכת ריטואלים אובססיביים סביב קִטלוג הבית על חפציו והניסיון להעניק להם ערכים מספריים. באמצעות המצלמה העוקבת אחר הפעולות והתהליכים הקשורים בהכנת ה"ארוחה היהודית" נחשף הצופה לדינמיקה משפחתית ולתהליכים החשבונאיים והכלכליים הכרוכים בה.

הסרט בנוי ומעוצב כהמחשה חיה ל"עוגה" כלכלית, וכך קושרת ז"ק בין חלוקת משאבים לאוכל. רעיונות אלו מומחשים דרך העיסוק ב"מטבח היהודי", הנתפס כמטבח של עניים המייצר מזון מאולתר ומצומצם, ומתקשר גם לסטריאוטיפ של היהודי כקמצן.

כחלק מן המיזוג בין המציאות הבדיונית למציאות הקונקרטית, בתוך ספר הנוסחאות השחור של "אמא כלכלה" מופיעים תרשימים שהועתקו מן התרבות היהודית ונועדו לספירה ולכימות, ומשמשים כאן לצד חומרים גרפיים אחרים, כגון טבלאות, שרטוטים ארכיטקטוניים ושאר דיאגרמות שמקורן אינו ידוע.

שולחן ערוך וריק

סדר ובלבול מתעמתים לכל אורך העבודה. דמות האם עסוקה אך ורק בחפצים בבית - היא מסתובבת, נופלת, רוטנת, מוקסמת ומתענגת בהם - ודרכם עולה הזיכרון.

לאחר סצנת החשבונות והרישומים ולקראת קטע הסיום חותכת האם את הקוגל תוך שימוש בכלי מדידה וסימון גיאומטריים, כגון מד זווית. לאחר רגע השיא של חיתוך המאכל מופסקת פעולת הבציעה באחת לקול צלצול פעמון, שכמו קורא לסדר ומחזיר את האשה למציאות קונקרטית, שבה היא מתפקדת רק כאמא המגישה את הקוגל אל השולחן במבט מלא סיפוק וכמיהה. כעת המצלמה חושפת, בצילום מלמעלה, את הקוגל המחולק לחלקים בלתי שווים בעליל. הפרוסות מעלות על הדעת חלוקת משאבים שיכולה להיות גם חדה וכואבת, באותו עולם חשבונאי שתואר לאורך הסרט כולו.

השולחן הערוך החותם את היצירה מחזק דווקא תחושות של ריק. הכל מוכן לסעודה, אלא שמשתתפיה נעדרים, והזיכרון מוצג כנוכחות לא ממומשת. דומה שפתגם תלמודי אחד יכול לסכם את התחושה הזו: "אמר רבי יוחנן: הרי שולחן והרי בשר והרי סכין, ואין לנו פה לאכול" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מו ע"א).

מאיה ז"ק, "אמא כלכלה" (2007), המוזיאון היהודי, ניו יורק (אוצר: אנדרו אינגל)