כשמפהקים יש להיזהר מכייסים
כשמפהקים יש להיזהר מכייסים
social
facebook whatsup email tweeter
עמית סגל //
12.8.14
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
סוגרים שנה | עמית סגל מסכם את השנה שבה הבשילו פירות המחאה החברתית, וידיעות על נד"לן, גז והלוואות ענק פרצו את הגטו של מדורי הכלכלה היבשושיים. ותודה להולילנד

ב-17 באוגוסט 1999, הכתה באזור איזמיט, טורקיה, רעידת אדמה בעוצמה של 7.6 בסולם ריכטר. אלפי בתים, גשרים וכבישים התמוטטו וקרבו בחיים 45 אלף איש. שלוש רעידות אדמה בעוצמה של יותר מ-7 בסולם ריכטר היכו בדור האחרון בקליפורניה. מניין ההרוגים הכולל עמד על שלושה.

  f130115on7_1
כרזת בחירות על גבי מתחם הולילנד. היו אינדיקציות גם בזמן אמת (צילום: פלאש90) 

כדי להבין את הפערים האדירים הללו במספרי ההרוגים, אין צורך לבדוק את הסיסמוגרף, אלא ללכת למדד השחיתות העולמי. מדינות לא נבדלות זו מזו בסולם ריכטר, אלא בתקני בנייה, בוועדות מחוזיות ובהיתרים חורגים. מה שהרג רבבות טורקים לא היתה אימא אדמה, אלא השחיתות, שאפשרה לכמה קבלנים טורקים לעשות המון כסף מבנייה מהירה וזולה שמחירה בחיי אדם היה יקר מאוד. תרבות של שוחד ו"קיצור תורים", שומרי סף חלשים וברית היסטורית, עתירת מעטפות מזומנים, בין פקידים ליזמים, הביאו את האסון. לא מזל ולא נס.

 

כמו שביצות הן המגרש הביתי של יתושים, ופחי זבל  - של הזבובים, כך השעמום הוא מגרשה הביתי של השחיתות. כל נוסע בדרך בגין בירושלים יכול להבחין היום בשערוריית הולילנד, אבל בזמן אמת, ההחלטה להעניק ליזמים המושחתים היתר חורג התחבאה בין אלפי דפי פרוטוקול, בקשות היתר וישיבות של הוועדות המקומית והמחוזית. איך אמרו הפילוסים? מצ'עמם.

 

השחיתות מרגישה מצוין בין מאות דפים מנוסחים בשפה משפטית-קבלנית משמימה. שם, היכן שהציבור לא מסתובב והתקשורת משתעממת, נוח לה להתחבא. הדבר המפליא לגבי פרשת הולילנד הוא שהמידע הסתובב ואפילו פורסם בחלקו בזמן אמת: התנגדויות המשרד לאיכות הסביבה, ההחלטה של אורנה אנג'ל להצביע נגד וטענות שונות כלפי אולמרט ולופוליאנסקי. אבל איכשהו, זה תמיד פורסם במדורי הנדל"ן של המקומונים; בידיעות שאותן נהגנו להגדיר במשרדי עיתון "כל העיר" המיתולוגי בתואר הלא מחמיא "בול", על שם גודלן המזערי.

 

מי היה יוסף פריצקי

 

sgl_0
עמית סגל (צילום: יח"ץ)
לפני עשור התעוררה מדינת ישראל לפצצה עיתונאית: ערוץ 1 חשף הקלטות שבהן שר התשתיות יוסף פריצקי מלכלך על חברו לסיעה, השר אברהם פורז. כולם הזדעזעו מהשפה המלוכלכת, פריצקי פוטר בתוך יממה וביערנו הרע מקרבנו. חקירת המשטרה גילתה שאת הקלטת הלוהטת השיג חוקר פרטי שנשכר על ידי טייקון מקומי, יוסי מימן שמו, וקיבל על כך בונוס של מיליון שקל (אני יודע, ראיתי את הצ'קים במו עיניי).

 

מימן שכר את החוקר בגלל שפריצקי, עקשן שכמותו, התעקש לא לקנות ממנו גז שהוא ייבא בצינור ממצרים, מחשש שיום אחד הגז יפסיק לזרום משם. דיברנו על שיעמום? כמה חבל שבדיוק בשלב הזה הציבור הפסיק להתעניין בפרשה. כי גז וחשמל מעניינים פחות מקלטת עסיסית של שר.

 

עכשיו פריצקי כבר לא מפריע. הוא יושב בבית ואוכל את הלב על הפה הגדול שלו, אבל כולם חוץ ממנו מרוצים: ההסכם נחתם, חברת החשמל קנתה גז מצרי ומימן נעשה עשיר יותר.

 

לדעת איך לספר

 

קאט, שבע שנים קדימה. השנה היא 2011. האזהרות מתממשות. אביב ערבי בקהיר. צינור הגז ממצרים שעובר מסיני מתפוצץ פעם אחר פעם אחר פעם. בסופו של דבר, המשטר החדש מבטל את ההסכם עם ישראל. חברת החשמל נאלצת לקנות חומרי ייצור מזהמים מאוד ויקרים מאוד במקום הגז המצרי האבוד.

 

אשתקד כתבתי: "ומה איתנו? כולנו משלמים בכיס עלייה של עשרות אחוזים בחשבון החשמל. חלקנו, שגרים ליד תחנות הכוח, שילמנו גם בבריאותנו על החומרים המזהמים שהחליפו את הגז. זה מס השעמום, המס שכולנו משלמים על ההחלטה שלנו לדלג בעיתון על ידיעות כלכליות משעממות".

 

  • " ההישג הגדול של המחאה הוא ההבנה שגם לציבור יש מה להגיד כאשר מנכ"לית בנק מעניקה 150 מיליון שקל לאיל הון קורס, מכספנו; שמחיר מוצרי החלב הוא לא רק נושא לאנליסטים של מזון, אלא לקבוצות פייסבוק; וכן, שהנושאים המצ'עממים של פעם מתבררים פתאום כמעניינים מאוד " עד 2011, היתה לנו הפריבילגיה לסמוך על המומחים. ידיעות על גז – מקומן במדור התשתיות; דיווחים על הלוואות של בנקים לטייקונים התחבאו במדורי הכלכלה; וכתבות על מיזמי הבנייה - במדורי הנדל"ן. הזכות והחובה שהטילה עלינו המחאה החברתית היא לשלוף את הידיעות האלה ממעמקי הרשת ולהפסיק לסמוך על ה"מומחים" (במלעיל). ההישג הגדול של הקיץ ההוא לפני שלוש שנים הוא ההבנה שגם לציבור יש מה להגיד כאשר מנכ"לית בנק מעניקה 150 מיליון שקל לאיל הון קורס, מכספנו שלנו; שמחיר מוצרי החלב הוא לא רק נושא לאנליסטים של מזון, אלא לקבוצות פייסבוק; וכן, שהנושאים המצ'עממים של פעם מתבררים פתאום כמעניינים מאוד אם רק מספרים אותם אחרת.

 

  • הסיפור על קו הרקיע של העיר שלנו והדרך המבישה שבה נפצע לתמיד תמורת שוחד של מיליונים הוא סיפור מרתק שצריך לדעת להקשיב לו. הוא מדבר על עירייה מושחתת, ש-30 מאכערים מסתובבים דרך קבע בקומתה השישית, קומת לשכת ראש העיר. אחד מהם מסתובב עם פנקס צ'קים, מפזר אותם במשרד מהנדס העיר, לשכת סגן ראש העיר, עמדת הרל"שית של ראש העיר, הבוס שלה, מחליפו ומי לא. הוא נותן קצת כסף, כמה מיליונים, אבל מקבל המון בתמורה. מי שמעז להתנגד מוקע כ"חובב לטאות" אם הוא פעיל איכות סביבה, או סתם "פקיד חובב ביורוקרטיה". את הסיפור הזה צריך לספר, בדרך הכי צבעונית וצעקנית שאפשר, כדי שכולם יבינו.

 

גם מתן חודורוב סבור שתשע"ד היתה השנה שבה הציבור החל לשאול שאלות - ובראשן, מדוע המדינה מבצעת מכירת חיסול של נכסיה?

אחרי פסק הדין בפרשת הולילנד, כמה מקורבי-מושחתים התלוננו על השופט, שהשתמש בלשון בוטה מדי. נזכרתי במבקר משטרה אחד שהותקף פעם על דו"חות חריפים. הוא השיב: "מה לעשות, אני לא יודע לכתוב גנב בלי ג'".

 
כל הפרטים על אירוע "סוגרים שנה" שינחה עמית סגל בבית אבי חי

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus