כלל היסוד של מדורת השבט המתאבלת: "לא תשתקו"
כלל היסוד של מדורת השבט המתאבלת: "לא תשתקו"
social
facebook whatsup email tweeter
יותם יזרעאלי //
1.7.14
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
ריטואל האבל הלאומי מחייב את שותפיו להגיד משהו על הטרגדיה הנוראית – גם כשאין באמת מה להגיד. יותם יזרעאלי מייחל לרגע של דממה

מעשייה חסידית מספרת על יהודי אחד שבכל פעם שהיה מתפלל, הוא היה רואה נטיפים של אש בצורת האותיות והמילים של תפילותיו נוטפים מן השמים. כשנסע להתייעץ בנושא עם הרבי שלו ולבקש ממנו מזור לטיפול בבעיה, קרנו עיניו של הרב משמחה והתרגשות והוא תמה על עצם הטרוניה, שזו הרי סגולה גדולה ומשאת נפשם של הזכים שבצדיקים, שאפילו הוא, הרב הגדול, מייחל ליום שבו יוכל כך לדייק בכוונות התפילה.  "כן, אבל אתה לא מבין", ענה לו היהודי, "זה מפריע לי להתפלל". 

פלאש90החדשות שמהן פחדנו יותר מכל הבזיקו אל חיינו (פלאש90)

מראש אני כבר מסכים אתכם - זה לא הזמן לסיפורי מעשיות. לכל זמן ועת לכל חפץ, ולא זו העת לספר סיפורים. טרגדיה נוראה התגלגלה לפתחינו; זה שלושה שבועות עם ישראל מייחל ומתפלל לשלומם של שלושת הנערים החטופים, "נערינו", כפי שאנחנו מורגלים להגיד, ובצדק, והחדשות שמהן פחדנו יותר מכול הבזיקו אל חיינו אמש, כמו תזכורת צורבת למציאות חיינו. ומאז הארץ בוערת.


עם פרסום הידיעה, החברה הישראלית התכנסה לריטואל המוכר מדי לצערנו של מדורת השבט המתאבל. בין שזה נעשה עם נרות זיכרון וגיטרות בכיכרות הערים בירושלים ובתל אביב, ובין שבאולפני החדשות ובסלוני הבתים, בין שבאתרים וברשתות החברתיות - עם ישראל מימין ומשמאל מתאחד סביב הכאב, עדיין, בעיקר רגשית ובלי פוליטיקה; גילויי אמוציות מובנות של נקמה וכעס, ולעתים, פרשנויות על התגובה הנכונה והראויה או הבלתי ראויה. בימים הקרובים נכונים לנו עוד הרבה טורי דעה ופוסטים אישיים שהתכנים שלהם ישקפו מגמה כללית של מעבר הדרגתי מפריקה של המטענים האמוציונליים אל עבר ההבניה של הטקטיקות המחושבות, מן הרגשי אל המנטלי.


ובד בבד, תיושם מדיניות. וגם עליה יהיה הרבה מה להגיד. וגם כאן יהיו תגובות רגשיות בצד תגובות אנליטיות, טורי דעה ופוסטים ומאמרים וראיונות ופרשנים לענייני באולפנים ובעיתונות. תלי תילין של מידע. חלקו מיותר וחלקו איכותי וראוי; זה לא משנה - הארץ תבער.  כי כשלכל כך הרבה אנשים יש מסר שבוער בעצמות, אי אפשר שלא לבטא אותו, וזה יקרה, וכבר קורה, בכל פינת רחוב ותחת כל עץ רענן.


ואתם יודעים מה האירוניה? שגם כשאין מה להגיד בכלל – עדיין חייבים להגיד משהו. כל הבוקר אני יושב וקורא את הדברים שאתם כותבים בפוסטים ובתגובות, במעגלי הדיונים, בטורי הדעות, ואני יודע שזה רק עניין של זמן עד שיגיע הטלפון מן המערכת ושיבקשו שאכתוב משהו. אבל בחיי, מה כבר אפשר לכתוב?  מה אומר ומה אדבר?  וכשאני אומר את זה לעורכת, אפילו היא לא יודעת מה להגיד. גם היא מתקשרת אליי לא כי היא חושבת שיש מה להגיד, אלא כי צריך להגיד משהו. חייבים להעלות כתבה. סדר היום מחייב התייחסות! זהו הצו הקטגוריאלי המוחלט שיש לגביו קונצנזוס מוחלט  - "לא תשתקו".  " כל הבוקר אני יושב וקורא את הדברים שאתם כותבים בפוסטים ובתגובות, במעגלי הדיונים, בטורי הדעות, ואני יודע שזה רק עניין של זמן עד שיגיע הטלפון מן המערכת ושיבקשו שאכתוב משהו. אבל בחיי, מה כבר אפשר לכתוב? מה אומר ומה אדבר? "


חייבים לייצר אמירה. התמחנו על אפנו בלייצר עוד ועוד דיבורים. אולי זה עניין תרבותי, התפלפלות על גבי התפלפלות, אבל מה שזה לא יהיה, זה הפך אותנו לפס ייצור משומן ורב מסלולי של אינפורמציה. אבל שלא תבינו לא נכון, זה לא טור על הפילוסופיה של הטכנולוגיה ומה היא מעוללת לנו בעידן המידע.  זה טור על רוח האדם.  אני מבין ומכבד ומעודד את הצורך להיות ביחד ברגעים קשים, את הצורך לאוורר ולדבר ולשאת את המשא הזה ביחד, ואני אפילו לא מתחיל לדבר על המשא של המשפחות, שאם נודה באמת, הוא לא שונה ממשא של כל משפחה שחווה אובדן טרגי. 


אני לא מבקר ואני לא שופט. אני פשוט מזהה כאן, כי אי אפשר כבר לא לזהות אותה, את הכרוניקה הידועה מראש של הבערה שתבער כאן בשבועות הקרובים ושתתפוגג רק כשיבוא גל גדול יותר ויבלע אותה תחתיו. ובתוך כל ההמולה, בא לי לבקש רגע אחד שקט בבקשה. אנא, בלי רעש. בלי אש. בלי מים. רק דקה אחת של דממה.  שנלמד גם להיות אומה שותקת. שנדע לא לדעת מה נכון. שנדע לא לדעת איך צריך לנהוג עכשיו. שנדע לא לדעת מה לאמר ומה לדבר. שנדע לכוון, כמו היהודי ההוא בסיפור החסידי, אל מעבר למילים, גם כאשר אין אמיתיות ונכונות מהן. 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus