ככה הכל התחיל
ככה הכל התחיל
social
facebook whatsup email tweeter
ניב שטנדל //
6.2.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"גיא אוני", סרטו של דן וולמן, הוא ההוכחה שאפשר להפיק בישראל דרמות על חיי החלוצים. למרות התקציב הדל, משרטט וולמן עלילה אפית וחוקר את שורשי הציונות כפי שאנחנו מכירים אותה כיום

תמר וציון בשדה
תמר אלקו וציון אשכנזי מתוך הסרט

הקולנוע הישראלי מחבב דרמות תקופתיות. כמה מהסרטים המצליחים בשנים האחרונות היו כאלה: "סוף העולם שמאלה" של אבי נשר, "איים אבודים" של רשף לוי, "ביקור התזמורת" של ערן קולירין. השנה ראינו את "פעם הייתי", "התגנבות יחידים" ו"הדקדוק הפנימי". אפילו "לבנון" ו"ואלס עם באשיר" חוזרים עד לשנות ה-80, אם כי במקרה שלהם רוח התקופה מוגבלת בעיקר לקונטקסט המלחמתי. ואני כבר לא מדבר על "זוהי סדום".

 

רתיעה מהעיסוק בעבר היתה דווקא מתקבלת בהבנה: דרמה תקופתית דורשת, ראשית כל, תקציב נאות. שחזור תקופתי הוא בסופו של דבר עניין של כסף. בארה"ב אין בעיה להקים אתר צילומים בדמות אטלנטיק סיטי על הים לצורך צילומי "אימפריית הפשע". אצלנו עדיין מדובר בבעיה גדולה העומדת בפני היוצר.

 

הנה יוצר כזה - דן וולמן. במאי ותיק וקול ייחודי למדי בנוף הקולנוע המקומי, שבו הוא לוקח חלק מאז שנות ה-70. והנה דוגמה לייחודו – למרות התקציב הצנוע (הסרט הופק בסיוע קרן אבי חי והערוץ הראשון) בחר וולמן להפיק דרמה תקופתית. ולא סתם תקופתית – כזו שמתרחשת בראשית הציונות, בסוף המאה ה-19.

 

למרות החיבה של הקולנוע הישראלי לדרמות תקופתיות, הוא מתרחק מהעיסוק בימי החלוצים. בארה"ב, להבדיל, נחשבים ימים אלה בתולדות האומה לכר פורה של יצירות וז'אנרים, ובראשם המערבון, שמציג בחינה מתמשכת של כיבוש הקרקע והמאבקים בספר בין מתיישבים לילידים מקומיים, המאבקים שמהם נולדה האומה. גם פרקים מוקדמים יותר, כמו מלחמת העצמאות ומלחמת האזרחים, זוכים לייצוג.

 

בישראל נעשו יצירות ספורות בלבד על התקופה המקבילה בחיי המדינה. אחת החשובות בהן היא "הם היו עשרה", סרטו של ברוך דינר מ-1960, שהיה מעין מערבון מקומי. "גיא אוני", סרטו החדש של וולמן, מתייצב על המסילה שנמתחת מסרטו של דינר, ומפנה שוב זרקור קולנועי אל תקופה שאמורה להעסיק את היוצרים המקומיים הרבה יותר מכפי שנעשה עד כה (האחרון שעשה זאת היה אורי ברבש בסרטו "החולמים" מ-1988, שהיה אף הוא מעין מערבון). 

סיפורה של תקופה בראי גיבורה אחת
"גיא אוני", המבוסס על ספרה של שולמית לפיד, מגולל את סיפורה של פאניה (תמר אלקן המצוינת, שנושאת את הסרט על כתפיה באופן מרשים), שבעקבות הפוגרומים ברוסיה החליטה לעלות ארצה עם בתה הפעוטה, אחיה ודודה. היא פוגשת ביחיאל (ציון אשכנזי), חקלאי מגיא אוני, התיישבות גלילית שתהיה לראש פינה. יחיאל הוא אלמן עם שני ילדים, ופאניה מסכימה להתחתן עמו בנישואי תועלת - הוא זקוק לאישה שתעזור לו בניהול הבית והמשפחה, היא זקוקה לתמיכה במשפחתה שלה.

מכאן ואילך אנו מביטים במאבק הקיומי של חלוצי הגליל בראי פניה היפים ולמודי הקושי של פאניה. את גיא אוני תוקפות מחלות ובצורת, הרעב והעוני מאיימים, סכסוכים על קרקעות ומים עם השכנים הערבים מג'עוני נהפכים לאלימים. על רקע מציאות קשה, שוולמן מתאר בקשיחות אך גם בעדינות ומבלי לגלוש להפרזה מלודרמטית, מתגלים החלוצים, כצפוי, כדמויות הרואיות.

מתוך הסרט ליד הבאר

דלות התקציב הכתיבה לוולמן מסגרת צנועה, ובתוכה הוא שירטט בדייקנות את התקופה, את הדמויות ואת רוח הזמן. זה אינו שחזור תקופתי נוסח המערבונים הסינמסקופיים או דרמות התנ"ך ההוליוודיות האפיות. זה אפילו לא בקנה המידה של "זוהי סדום". דווקא הסגפנות היחסית הולמת את צניעותן של הדמויות ושל הסיפור, שמגולל עלילה אפית, סיפורה של תקופה, בראי גיבורה יחידה וקשת עורף.

היעדר התקציב, שנראה תחילה כמגבלה משמעותית, נהפך לנשק בידיהם של וולמן וצלמו רן אביעד. הם אינם מתרפקים על דימויים מלבבים של שדות חיטה, אלא מציגים את הסביבה הדלה וחסרת האטרקטיביות, את הקור של בתי האבן. הטבע העוטף את הכפר, על אף הפוטנציאל משיב הנפש הגלום בו, לא זוכה להאדרה. להפך - הוא מתואר כחלק משגרת יומם של החלוצים, מקום עבודה קשה שמפנה להם כתף קרה. האור הישראלי החזק נוכח כאן במלוא עוצמתו המתישה, וגוונים דמויי-ספייה מציבים את הסיפור במקומו ההיסטורי.


"גיא אוני" הופק ועתיד להיות מוקרן כמיני סדרה, ובהמשך נערך לסרט קולנוע באורך מלא. מי שיוצא נפסד ממהלך זה היא העלילה, שחלקים ממנה נפגעים (הקשר הרומנטי בין פאניה לנפתלי הרץ אימבר, למשל) ואחרים מפותחים בחופזה. הטלוויזיה, שתיתן לו רוחב נשימה, תעשה עם "גיא אוני" חסד גדול יותר.
GEI-ONI2

צריך לקוות שיוצרים נוספים ילכו בעקבות וולמן, ויחקרו את שורשי הציונות והישראליות. זו תקופה מרתקת שאוצרת בחובה גם את שורשי הסכסוך שאנו חיים בצלו עד היום. "גיא אוני", שמציג סיפור חלוצי "סטנדרטי", יכול לפתוח את הפתח ליצירות נוספות, מגוונות ומורכבות יותר.

 


לסיום, הערה בשולי הסרט. וולמן בחר להיאבק במפיצים, לחרוג מהדרכים המקובלות ולהפיץ את הסרט ואת בשורתו בכוחות עצמו. בימים שקדמו לצאת הסרט לאקרנים נשלחו מיילים חתומים על ידו, שבהם הפציר בצופים הפוטנציאלים להגיע לצפות בסרט, ולהפיץ את הבשורה הלאה. אני מצטרף להפצרתו של וולמן. הוא ראוי לכך, וסרטו ראוי לכך לא פחות.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus