אני והסבתא ישבנו בצוותא: "אם הייתי כותב את זה בזמן שהיא הייתה בחיים, סבתא הייתה רוצחת אותי"

06.01.19

מאיר שלו, יהודית קציר ועדנה מזי"א כתבו ספרים על סבתא שלהם, וכיום להם עצמם כבר יש נכדים. איך כותבים על הדור שאיננו ומה ההבדל בינם ובין הסבתות שלהם?

איש כבר אינו זוכר מי היה הסופר שאמר, "סופר צריך שיהיו לו סבים וסבתות". מבט חטוף במדף ספרי המקור מעיד: אין מדובר בטעות. מיטב הסופרות והסופרים המקומיים עיבדו את סיפורי החיים של הסבים והסבתות שלהם ליצירות. "והגדת לבנך", גרסת הכריכה הקשה. סבתות וסבים הם מעיין ספרותי בלתי-נדלה, שגם כשלא הייתה היכרות בינם ובין הנכדים, אנשי העט, בכל זאת הצליחה הספרות העברית לעשות להם מקום, או כמו שאומרת יהודית קציר: "הכתיבה היא לא על היחסים ביני ובינם, שלא היו. היא מסע בעקבותיהם, לגילוי שלהם, ליצור את הקשר שלא היה באמצעות הכתיבה".

 

"צילה", ספרה המתעד את חייהן של שתי הסבתות - הסבתא־רבתא של קציר, צילה, ויהודית, בתה של צילה וסבתא של קציר, שעל שמה היא נקראת – נכתב ונגנז לאורך שנים. פרק ממנו מופיע, בווריאציה, בספרה "מגדלורים של יבשה". ואולם, קציר לא ויתרה. שוב ושוב ניסתה להיכנס לתוך הסיפור הכמוס. "מצילה יש לי זיכרון יחיד. אני בת ארבע, ואני באה לבקר אותה. היא עיוורת לגמרי, מרכיבה משקפיים כהים, יושבת בכניסה לבית, בשמש. אימא שלי דוחפת אותי אליה, והיא מחבקת אותי וממששת לי את הפנים. מבחינתה זה ודאי היה מרגש ומורכב. את סבתי לא הכרתי; היא נפטרה לפני שנולדתי, ואני הייתי הנכדה של הבת שהיא איבדה. למעשה, את שתיהן הכרתי דרך סיפורים וכתבים, היומנים והמכתבים המשפחתיים". 

הסבים והסבתות המודרניים: לסבתא יש גלגלים

 

את מספרת שעברו שני עשורים...

"יותר". 

 

...מרגע שקיבלת את החומרים המשפחתיים ועד שהשלמת את הספר הזה. לא שאלת את עצמך לאורך הדרך שמא מוטב לוותר? אולי אין הכרח שיהיה הספר הזה?

"כתבתי בתחושה של שליחות. זו הייתה הצוואה שאימא שלי הורישה לי. היא אמרה, 'את תכתבי את הרומן על סבתא שלי'. זו היתה משימה חשובה וגם עול. רציתי להשתחרר מזה. הגרסאות האחרות היו יותר בדיוניות. רק כשהתקרבתי לחומרים עצמם וסיפרתי את הסיפור כמו שהיה, הרגשתי שאני בדרך הנכונה. מה שהבנתי הוא שאני יכולה ורוצה להשתמש בכתבים האותנטיים שלה. שזרתי את הכתיבה שלה בכתיבה שלי, את הקול שלה בקול שלי. זה נתן לי את המפתח. ברגע שהבנתי שהכתיבה הייתה צורך מבחינתה, שהיא חשבה על עצמה כאדם כותב, רק אז יכולתי להתחיל את הספר. הייתי צריכה להבין שהדיאלוג בינינו הוא לא רק בין נינה לסבתא הגדולה, הוא לא רק בין שתי אימהות, אלא גם בין שתי נשים כותבות. זה הסיפור של המשפחה, אבל לא פחות מזה, זהו ספר אוטוביוגרפי, על עצמי". 

 

אני והסבתא ישבנו בצוותא: 'אם הייתי כותב את זה בזמן שהיא הייתה בחיים, סבתא הייתה רוצחת אותי'
ממציאה את הסבתאות. קציר (פלאש 90, יוסי זמיר)

 

 

היום את סבתא בעצמך.

"הנכדה שלי בת שנה, ואני סבתא בת שנה. אצלנו במשפחה זה חדש. סבתי לא זכתה להיות סבתא, אימי לא זכתה להיות סבתא. העובדה שאני סבתא היא בעלת משמעות, אבל אין לי מודל. אני צריכה להמציא את הסבתאות כולה מחדש".

 

אסור לגלות להורים

זיכרונות מסבתא היו בשפע לעמיתה של קציר, הסופר מאיר שלו, שסבתו, אם־אימו, מגיחה לרגע בספרו "רומן רוסי" וניצבת במרכז "הדבר היה ככה", האוטוביוגרפי. "אני הייתי הנכד הבכור שלה. הייתי קשור אליה יותר מנכדים אחרים, שגרו בשכנות וסבלו ממנה יותר".

 

מה פתאום ספר על הסבתא?

"זה היה כשהתחלתי לכתוב את 'שתיים דובים' ונתקעתי. בכל רומן שלי אני נתקע פעם או פעמיים. בכל פעם שאני נתקע, אני כותב ספר ילדים. פה, במקום ספר ילדים, כתבתי על סבתא. זו הייתה כתיבה כיפית - קלה, זורמת, מהנה. ברור לי שאם הייתי כותב את זה בזמן שהיא הייתה בחיים, היא הייתה רוצחת אותי תוך כדי כתיבה. גם הדודים והדודה שלי שנותרו בחיים וראיינתי לצורך תחקיר היו מבועתים מהמחשבה שאני אתעד את אימא שלהם. הם טעו, כי היא יצאה גדולה. עשיתי לה שירות יחסי. החלטתי שאם אני כותב, אני לא אתרכז בסיפור הנפשי, אבל גם לא אכחיש את הבעיה שלה. אבל לא הייתה לי כוונה לתאר אותה כאישה קשה, אלא כטיפוס, במלעיל - אדם שהוא בעייתי אבל לא משעמם איתו. אחת מסוגה. והיא הייתה כזאת; לא הייתי צריך להמציא. סבתא שלי תמיד היתה דמות ספרותית, גם במובן הזה שהיא הייתה מספרת סיפורים, ואני אהבתי את הסיפורים שלה".

 

מסורת הסיפורים עברה בירושה, אבל פה הדמיון בין דגמי הסבאוּת מסתיים. "אני נחשב הסבא שמספר סיפורים. יש לי נכדה בת תשע ונכד בן ארבע שאני קורא להם ספרים שלי ושל אחרים. אני גם קורא להם סיפורי תנ"ך, מיתולוגיה יוונית. אבל אני רואה את הנכדים שלי פעם, פעמיים בשבוע. סבתא שלי ראתה אותי שלוש, ארבע פעמים בשנה. אז לא עשו עניין מילדים; היום מגדלים ילדים באופן די משחית. הם מרכז הקיום, והם שמנהלים את החיים שסביבם. אני לא מרגיש מה שאומרים אחרים, שהחיים משתנים, שהנכדים משנים את החיים. אני אוהב את הנכדים שלי אהבת נפש, אני נהנה בחברתם, אבל גם אם אני בגיל גמלאות, לא יצאתי לגמלאות. אני רואה את רוב בני גילי נהפכים לבייביסיטרים קבועים, ואני לא - אני עובד".

 

גם עדנה מזי"א על תקן סבתא וחברה בשוק העבודה. שני התפקידים מקיימים יחסי גומלין. "יש לי ארבעה נכדים. לכל אחד מהם כתבתי ספר על האישיות המיוחדת שלו. השלישי, נעם, לא מוכן להסתכל על הספר שלו, 'ילד יום, ילד לילה', הוא אומר שזו פדיחה, והוא רוצה ספר אחר, שאעשה תיקון. אמרתי לו שיעשה הוא תיקון, אבל הוא אומר שאני אשמה כי אני הנצחתי אותו".

 

בעבר היא כתבה את "רומן משפחתי" - קודם מחזה, אחר כך הצגה ובסוף גם ספר שבו היא מתארת, בין היתר, גם את סבתא שלה. "סבתא שלי הייתה סבתא כזאת שלא משוחחים איתה כל כך. היא הייתה סבתא של שנות ה-50. היה אצלה קודר נורא, וכל מה שרצינו היה לברוח מהבית. היא הייתה זקנה, ואנחנו סבתות צעירות. אני עושה שש פעמים בשבוע יוגה".  

 

כשסבא וסבתא היו ילדים

 

לספרך הראשון לילדים קראת 'סבתא עוד פעם!', מה אתם אוהבים לעשות ביחד?

"אנחנו אוהבים לקשקש, ללכת לבתי קפה, לדבר שטויות. אין לי פעילויות חינוכיות. אני קשורה אליהם, והם מאוד קשורים אליי. אני לוקחת אותם להצגות. אני חושבת שהורים צריכים לחנך, וסבתות עושות רק שטויות. הילדים שלי נוקשים: הם הורים מקפידים, אסור המון דברים. הם גרים בקיבוץ, והנכדים כל היום הם בחוץ, חיים את החיים האמיתים, לא את הווירטואליים. יש להם אינסטגרם, אבל הם לא תקועים מול מחשב כי ההורים לא מרשים. כשהם באים אליי, הם רואים טלוויזיה. ואם ההורים באים, מכבים מהר ומעמידים פנים כאילו לא ראינו. יש לי הסכם עם הנכדים שאסור לגלות. זו הסבתאוּת המודרנית: סבתות ונכדים מרמים ת'ילדים".  

 

 

הצטרפו לפייסבוק של בית אבי חי

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 8

עוד בבית אבי חי