פסטיבל ארט קמפ: אמנות או נמות (מרעב)

05.04.15

בסוף השבוע הקרוב יתקיים במתחם בית ספר נטוש מדרום לכינרת פסטיבל "ארט קמפ", שמטרתו לייצר שיח אמנותי-חברתי המשוחרר מאילוצים כלכליים ומסחריים. היוזמה, של הארגון הישראלי אינספיריישן, שואבת את השראתה מהמחאה החברתית

ביום שישי האחרון (3 באפריל) ערכו הצייר יובל בראל ומעתבת האופנה תרצה שץ את סדר הפסח הראשון שלהם במתחם אינספריישן ארט קמפ, שאליו עברו לפני כשבועיים.

 

הבית שלהם הוא למעשה אחד ממבני בית הספר הקיבוצי בקעת כנרות, שהוקם ב-1949 על גדות נהר הירדן, מעט מדרום לכינרת, בידי אנשי בית זרע ושער הגולן. במשך עשרות שנים שימש המבנה מוסד חינוכי לקיבוצניקים צעירים, עד שנסגר לפני כמה שנים, משום שלא היה בו עוד צורך. "זה בית רגיל במובן שיש לנו חשמל ומים ואסלה ונורה וקומקום", מסביר בראל, 33, "אבל זה גם לא בית רגיל באמת".

 

בסוף השבוע הקרוב (9-10 באפריל) ישמש הבית של בראל ושץ חלק מפסטיבל "ארט קמפ", שייתקיים במתחם בית הספר הנטוש. את הפסטיבל יזם הארגון הישראלי אינספיריישן, שפועל לחיבור בין אמנות ועשייה חברתית. ה"ארט קמפ" נועד למשוך אמנים מתחומים שונים לאותו המתחם במשך שלושה ימים במטרה לייצר שיח אמנותי-חברתי שמשוחרר מאילוצי זמן, דוחק כלכלי וצורך מסחרי.

 

השתנה האתוס

 

"הצורך לייצר מקום מפגש של אמנים נובע מההבנה שבישראל של היום לא מתרחש באמת מפגש בין אמנים", מסבירה דניאל קינד, 30, מנהלת הפסטיבל, רקדנית ויוצרת מחול. "האופן שבו אמנים חיים בתל אביב ובשאר הערים כרוך בהתרוצצות מתמדת: עוברים בין אירוע ברנז'אי אחד לאחר, ובעיקר מחפשים חלטורות ודרכים להתקיים בעזרת האמנות. לאמנים אין באמת זמן לדבר אחד עם השני, וזו המטרה של 'ארט קמפ'. פה יהיה לאנשים זמן לדבר על האמנות שלהם וגם על מה שקורה במדינה, תוך כדי שהם יוצרים".       

 

המצוקה שמתארת קינד מזכירה מאוד את קורות חייהם של בראל ושץ בתל אביב בשנים האחרונות, עת שחיו בעיר, בטרם עברו (לפני שנתיים וחצי) לגליל. "בתור צייר, הרגשתי שאני מצמצם את החושים והרגישות שלי בשביל להצליח לגור בעיר", בראל מספר, "הרגשתי שהחיים בעיר הגבילו אותי ושאני צריך לצאת לטבע כדי למצוא יותר השראה וכדי שהיצירה האמנותית שלי לא תונע עוד מהאגו ומהרצון להצליח ולהתפרסם".

 

הם עברו לגור במושב אילנייה שבגליל התחתון, שם בראל יצא מהסטודיו והתחיל לצייר נופים. מעבר להשראה שסיפק הגליל לציורים שלו, הוא מודה שהעזיבה את העיר היתה קשורה גם לפן הכספי בחייו. "אני לא אוהב את הביטוי 'יוקר המחיה', כי יוקר זה עניין יחסי, אבל כן – בתל אביב יקר יותר משמעותית מבגליל".

 

דניאל קינד היתה מהפעילים הבולטים במחאה החברתית בקיץ 2011. היא מאמינה גדולה במפגש בין אמנות, עשייה חברתית ואקטיביזם ומשוכנעת שבניגוד לסברה שהמחאה נכשלה – באספקט של אמנות חברתית, המחאה דווקא הביאה בשורה. "נוצר במאהל ברוטשילד ובמאהלים אחרים רשת של פעילות חברתית אמנותית ענפה ומשמעותית מאוד", היא מספרת, "פעילות שממשיכה עד היום בכל רחבי הארץ. אני חושבת שהמחאה הצליחה לשנות את האתוס שהברנז'ה האמנותית הכתיבה: לפניה, זה לא ממש נחשב 'מגניב' להיות אמן חברתי שאכפת לו ממה שקורה סביבו".

 

ניהול במקום מנהיגות

 

מי שהקים את אינספריישן הוא ד"ר מייק נפתלי, דמות ותיקה ומנוסה בעולם העמותות הישראלי ומי שעמד בראש עמותות כמו "עלם" (עמותה לנוער במצבי סיכון) ואנוש (העמותה הישראלית לבריאות הנפש). נפתלי מאמין גדול ביכולתה של האמנות לחולל שינוי חברתי, ולשם כך הקים את אינספריישן - ארגון שפועל כיום בישראל, באוגנדה ובפיליפינים.

 

המימון לאינספיריישן מגיע מתורמים פרטיים, ובהם נפתלי עצמו. "דור הצעירים של היום גדל למציאות ישראלית ניאו-ליברלית", הוא טוען, "והרגילו אותם לכך שכלכלת השוק החופשי היא זו שאמורה לדאוג לאדם, לאזרח. התפיסה העסקית הזאת השתלטה גם על המגזר השלישי, ולראייתי, היא מונעת צמיחה של מנהיגות חברתית אמיתית בישראל. התפיסה הזאת בעצם דוגלת בניהול במקום במנהיגות, וגם היזמות החברתית בארץ נעשתה כלי בידי כוחות השוק, שמחפשים להעצים את הפרט, ולא לפתור בעיות חברתיות מהשורש".

 


יהושע גולדמן מקיבוץ מזרע, ממשתתפי הפסטיבל. צילום: גילי מאור

 

ואיך האמנות יכולה לפתור את זה?

"האמנות עוטפת אותנו כל הזמן, בין שבקונטקסט צרכני ובין שבקונטקסט אמנותי, ולכן קל להשתמש בה כדי ליצור שינוי. אנחנו מאמינים בשימוש באמנות לטיפול במצבי משבר, באוכלוסיות מוחלשות, או ככלי בונה קהילה. אני רוצה, בסופו של דבר, לייצר מנהיגות חברתית מצטיינת בצד עשייה אמנותית מצטיינת, ובשביל זה, צריך להכשיר קבוצות אמנים בעלי תודעה חברתית ורצון לאקטיביזם".

 

געגועים ל"כסית"

 

אירוע "ארט קמפ" עצמו צפוי למשוך אליו יותר מ-100 אמנים מתחומים שונים, מכל רחבי הארץ. הם יבלו שלושה ימים במתחם שעל גדות הירדן וישנו במתחמי קמפינג. המתחם יכלול חללי יצירה אישיים וקבוצתיים שבהם אמנים מוזמנים ליצור ביחד; סדנאות אמן; מתחם Sharing שבו אמנים מזומנים לחלוק מחשבות ורעיונות שיש להם עם שאר הקהל; וסלון שיח שבו יתקיימו דיונים בנושאים חברתיים שונים לפי לוח זמנים מסודר. "נושאי הדיונים יהיו אקטואליים ומאוד ברורים – ברלין, דאעש, מילקי וכו", אומרת קינד.

   

"דווקא בתור אמן שלא מחשיב את עצמו אדם פוליטי, ובטח לא אקטיביסט, אני יכול לומר שדיאלוגים כאלה בין אמנים זה דבר שמאוד חסר", טוען בראל, "אני מתכוון לדיאלוג כמו שהיה בזמנו בין משוררי בית הקפה כסית בתל אביב. זה קורה היום במידה מסוימת בכמה מקומות בתל אביב, אבל מעט מאוד, ותמיד מדובר בדיאלוג אינטרסנטי – מדברים על מה קורה, לאן הולכים ואיך נצליח למכור, ולא על שאלות גדולות וחשובות כמו מהי מטרת האמנות בחיינו כיום, למשל".

 

אתה מתכוון שהדיאלוג בין אמנים בעיר עוסק בעיקר בהישרדות ובניסיון להתקיים מהאמנות.

"זה אתה שכרכת מסחור עם הישרדות, אבל מי אמר שזה חייב להיות ככה? אולי הישרדות זה ענין של מוסר הרבה יותר מאשר ענין של רווח כספי?".

 

אתה הולך גם לצייר במהלך הפסטיבל?

"לא, אני מצייר ממקום אישי ומופנם מאוד, ולא בחברת אחרים, מה גם שאנצל את הזמן כדי לדבר, להכיר ולהחליף דעות לעומק. חוץ מזה, אם אתה שם ארבעה משוררים בחדר, הם לאו דווקא יכתבו ביחד שיר, נכון? אז ככה גם עם ציירים".        

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

עוד בבית אבי חי