הנשים הדתיות שמאמצות לחיקן את הפמיניזם המזרחי

07.03.15

עו"ד שגית פרץ דרעי טוענת שהדתייה המזרחית היא האחר המוחלט של החברה הישראלית ונלחמת ביחד עם נשים נוספות לשינוי השיח המקובל. אז מדוע חלקן מסרבות להיקרא פמיניסטיות או פוליטיות? לרגל יום האישה הבינלאומי - על המקום המורכב של הדתייה המזרחית

בשבוע שעבר סיפרה הפעילה החברתית עו"ד שגית פרץ דרעי בפוסט שהעלתה לעמוד הפייסבוק שלה על מאכל מרוקאי הקרוי "ברקוקש" שאוכלים בבוקר פורים. זו מעין דייסת קוסקוס שמבושלת עם חלב וחמאה, הסבירה פרץ דרעי, וניהלה דיון מבודח עם החברים על יציאה ידי חובת אכילת המאכל המסורתי. אבל אל תתנו לתיאורי הצבע הללו לבלבל אתכם: השיח המזרחי של פרץ דרעי פורץ ומאתגר את גבולות הפולקלור. ככל שהמאכלים, הצבעים והזיכרונות שלה מבית סבתא זורמים ממנה בטבעיות, הם גם מנכיחים את הזהות המזרחית הנשית.

 

פרץ דרעי פועלת במרחב הפמיניסטי הדתי המוכר, אך הצבעים והנימה מעט אחרים. כשהיא מדברת על הטבעיות שבטבילה במסורת הספרדית, היא אומרת שבשונה מההשתקה, ההסתרה ואף הדיכוי שעולה מתיאור של נשים אשכנזיות, הטבילה מזוהה אצלה עם שמחה ועם שותפות נשית. אמהות לוקחות ילדות לטבילה; כלה הולכת למקווה בתופים ובמחולות. המסורת הספרדית היא שונה, אומרת פרץ דרעי: מאירת פנים, שמחה וטבעית.

 

את התגברות הקול המזרחי הדתי הנשי באחרונה יש לזקוף לזכות נשים צעירות, משכילות ובעלות ביטחון עצמי וזהות עצמית מובחנת, שנולדו אל תוך מהפכת הפמיניזם הדתי. דבריה של פרץ דרעי מהדהדים גם במסגרת פעילותה כחברה בוועדת החוקה של מפלגת הבית היהודי ומייסדת פורום הנשים במפלגה. לדבריה, היא הולכת בתלם שחרשה תנועת הקשת המזרחית ומזדהה עם נשות ארגון אחותי, ובמיוחד עם סדר היום המתייחס למרחב הדתי. עם זאת, היא בהחלט מודעת לכך שמדובר בניצנים בלבד, בהתחלה. "ההתפתחות של הפמיניזם הדתי היתה מאוחרת יותר מהפמיניזם", היא מציינת ומוסיפה: "באופן כללי, בציבור הדתי לוקח עוד דור כדי לבקוע החוצה".

 

איפה בתוך זה את ממקמת את הפמיניזם המזרחי – עוד זרם שנשמע באחרונה ביתר שאת?

"לפמיניזם המזרחי יש משהו להגיד לעולם. זו היכולת לראות את הדברים בצורה אחרת, טבעית, נורמלית, חיובית, וגם לזהות את זה, להבין שיש קול אחר. יש המון נשים דתיות שטובלות, עושות כל מה שצריך, ובאמת לא טוב להן עם זה. אפשר להציע גישה אחרת, חוויה שונה. מיניות זה דבר חשוב. כשמכניסים פעם בחודש את החוויה הכי חשובה לקונוטציה קשה כל כך, זה יוצר דיסוננס בין הרצון להיות אישה דתייה שומרת מצוות ובין הצורך להיות במיניות בריאה".

 

שלוש חזיתות

 

פרץ דרעי גרה בבית שמש. היא גדלה במושב עולים של הפועל המזרחי בפריפריה – ילדה חכמה ודעתנית שקפצה שתי כיתות בבית הספר הדתי. "אני זוכרת שכילדה מחיתי על כך שאומרים לנשים 'את יכולה ככה ולא יכולה ככה'. הדחף שלי לצדק היה אינטואיטיבי. הייתי עוף מוזר. לא זוכרת שהיו עוד בנות שדיברו על זה. לא קיבלתי את זה שיש משהו שאסור לי ללמוד או לקרוא.

 

"אימא שלי היתה מורה בכיתה ג'. יום אחד היא קיבלה מארגון המורים ספר מדע על אבולוציה. ישבתי לקרוא אותו. ובהמשך זה היה ככה גם לגבי לימוד גמרא. כל התפיסה של למדר ידע - לא יכולתי לקבל אותה אף פעם. זה לא היה פשוט. יש הרבה לגלוג כשאת באה עם שיגעונות שלך".

 

גם עכשיו זה לא פשוט. "אישה דתייה צריכה להילחם בשתי חזיתות", היא אומרת, "האפליה שלה כאישה והנחיתות שלה למול התפיסה הדתית הקלאסית במערכת שבנויה בשביל הגבר. להיות אישה דתייה וגם מזרחית זו חזית שלישית. זה האחר המוחלט, במובן מסוים. אנחנו חיים בחברה שקשה להיות בה מזרחית".

 

קבוצת האמניות הדתיות "סטודיו משלך"

 

איך זה בא לידי ביטוי?

"את לא משתייכת אם את לא מתלבשת, מדברת והולכת בהתאם לקודים של המסגרות הנכונות. זה משהו שקשה להגדיר. משהו סמוי. אף אחד לא אומר לך לא לדבר בחי"ת ועי"ן. אם את אישה שיש לה מאפיינים של מה שקוראים 'פרחה', את תסבלי גם כאישה וגם כמזרחית. ואם יש לך לק בורדו על הציפורניים, אם את ספרדייה, תסדרי יפה, תשייפי, תנקי טוב טוב ותטבלי, כי כך פסק הרב עובדיה יוסף. אבל זו לא הגישה המוגדרת כנכונה או הפסיקה של הרב יוסף משש ממרוקו לגבי כיסוי ראש: נשים בזמנו הפסיקו ללכת עם הכיסוי כתוצאה מההשפעה הצרפתית. הוא דן ואומר 'כדאי, אבל לא חובה'. והוא באמת היחיד שאומר את זה. אמנם הסבתות שלי הולכות עם כיסוי ראש, אבל לא מדרגים דרגות של צדיקוּת על פי כיסוי הראש. זו תפיסה שונה בתכלית מהגישה האשכנזית".

 

 

פרץ דרעי מוצאת אפוא את ההלכה הספרדית המתונה יותר בפסיקותיה כאלטרנטיבה. לדבריה, חכמי מרוקו בקהילה שפעלה עד אמצע המאה ה-20 התייחסו אחרת לגמרי למודרנה מאשר באשכנז: "באשכנז התנגדו בכל תוקף למודרנה, בעיקר בגלל האיום של הרפורמה, ואילו החכמים במרוקו פגשו את המודרנה בצרפת ובעצם ראו את הטוב שבזה וניסו למצוא פתרונות מאפשרים. למשל, פתרונות הלכתיים לבעיות של מעמד אישיי עגונות מסורבוּת גט".

 

דוגמה לאחת ההצעות הללו היא בנושא של הפקעת קידושין שיש מי שמנסה לקדם על פי פסיקה שחכמי מרוקו הציעו בתחילת המאה ה-20. "זה נחשב למשהו חתרני. אבל זה היה יכול לפתור את המקום של דיני משפחה הסבוך כל כך", אומרת פרץ דרעי.

 

הרב ידע שנשים הן מוחלשות

 

השיח המזרחי של נשים דתיות עולה גם בסדרת כנסים לרגל יום האישה הבינלאומי של "אמונה – תנועת האישה הדתית-לאומית" הראשון, שהתקיים בתחילת החודש במוזיאון למורשת יהדות צפון אפריקה בירושלים. הושקה במהלכו תערוכה חדשה של קבוצת האמניות הדתיות "סטודיו משלך" בנושא תרבות ואמנות מזרחית. בכנס השני – שיתקיים בשבוע הבא ויספק עוד זוויות על הנושא – תשתתף, בין היתר, דנה שמיסיאן. שמיסיאן מסכימה עם חלק ניכר מדבריה של פרץ דרעי, אבל למרבה הפלא, כמו נשים רבות, היא איננה שותפה לשיח הפמיניסטי או הפוליטי.

 

 


קטע מעבודת הוידיאו "ליקוי ירח" שיצרה לאה לאוקשטיין. מתוך התערוכה של "סטודיו משלך" 

 

שמיסיאן, בוגרת תואר ראשון בתקשורת ומדעי המדינה בבר אילן ולומדת בימים אלה ללימודי תואר שני בתקשורת ותרבות באוניברסיטה העברית, היא בת להורים עולים מאיראן, נולדה בחולון וגדלה בראש העין. בשירות הלאומי הנהיגה קבוצות נוער בבת ים והתוודעה שם לראשונה לעשייה חברתית.

 

מאוחר יותר היתה חברת ועד מנהל בקשת הדמוקרטית המזרחית. "אני לא פמיניסטית דתייה קלאסית", היא מצהירה, "אני לא מכניסה את עצמי להגדרות האלה. אני יהודייה, ואני לא צריכה הגדרות מערביות. אני פועלת למען צדק חברתי לא בגלל שלמדתי על סוציאליזם; אלה דברים שסבתא רבתא שלי למדה אותי".

 

בתדרשי – היא מספרת – לומדות קבוצות נשים על מסורת יהדות המזרח, על יחס הרבנים כלפי נשים בפסיקה ובמקורות, ו"ככה אנחנו מגבשות שיח ישן-חדש". המטרה היא להרחיב את מעגלי הנשים. הכוח של השיח הוא בחשיפה, אומרת שמיסיאן, "צריך לתת ייצוג לפסיקה ספרדית בנוגע לסוגיות שקשורות לנשים – בין שבנושא המעמד אישי אל מול בית הדין ובין שבנוגע לתפקידים של שררה. כל תחום שנרצה". אחרי שנים של הדרה ודיכוי, היא מדגישה, צריך לחקור את הכתבים הללו "ולגלות מחדש מסורות ופרקטיקות שנמסרו בעל פה, עברו טלטלה עם קום המדינה ועלולות ללכת לאיבוד".

 

לדבריה, בכל הנוגע לנשים, זה חיוני אף יותר, כי מעט מהפרקטיקות נשמרו בטקסטים. שירת נשים היא דוגמה לפרקטיקה שונה בקרב עדות המזרח. "שירת נשים היתה חלק בלתי נפרד מהקהילה הספרדית. אם זה בחתונה - הקולולו, או בלוויה – קינת נשים. נשים השמיעו את קולן". באופן כללי, היא מסבירה, הפסיקה של חכמי המזרח היתה לטובת הנשים. "זה לא שהרב היה פמיניסט. הרב היה מודע לכך שנשים הן מוחלשות, מתוקף זה שהרב מחובר לעם ולקהילה שלו".

 

ציפי מזרחי, שייסדה את "סטודיו משלך" ויזמה את התערוכה המוצגת במוזיאון יהודי צפון אפריקה בירושלים (ואת הכנסים בעקבותיה), מסבירה שהיוזמה שלה התעוררה בעקבות תחושתה שלמרות שדמויות כמו עדינה בר שלום או ימימה מזרחי הצליחו לחולל שינוי, השיח המזרחי נותר בחיתוליו. לא רצינו ליפול למלכודת של פולקלור וסטריאוטיפים", היא אומרת, "אנחנו מדברים על נשיות מזרחית כמצב תודעתי מכל מיני נקודות מבט".

 

כך למשל, אביגיל פריד (ממוצא מזרחי) יצרה מיצב העוסק במסורת של קמעות ביהדות אשר נועדו להגן על הילד, אך גם מתייחסת לרבנים ולמפלגות השותפים לתעשיית הקמעות, שמנצלים לרעה את פחדיהם של מאמינים. האמנית יעל סרלין יצרה עבודות וידאו שבהן צילמה את סבתה מעלה זיכרונות, כחלק ממורשת צפון אפריקאית רחבה.

 

המקום המורכב

 

בדומה לסרלין, גם עינת קאפח, קולנוענית דתייה, מדברת על החיבור למורשת המזרחית שלה. בסרטה "הירושות שלי" היא חושפת את המקום המורכב של מי שהיא בת לנישואים מעורבים: מצד אביה היא נכדת הרב והפוסק התימני יוסף קאפח, שהיה מועמד לרבנות הראשית בישראל, ומצד אמה – יקית. "גדלתי בבית שיש בו התייחסות מאוד מכבדת לתרבות המזרחית. בדרך כלל השיח הולך לריקודים תימניים, למלאווח ולאייל גולן. אצלי המזרחיות היא תרבות עם שורשים עמוקים, ולכן רציתי להנכיח את התרבות הזאת", היא אומרת. גם קאפח אינה מעוניינת שיתייגו אותה כפמיניסטית דתייה. "לא הגדרתי את עצמי בהגדרות דתיות. אני רוצה לדבר על המהות, שמבחינתי היא חיבור לזהות מזרחית. אבל אני לא אדם פוליטי".

 

השיח המזרחי של קאפח ושמיסיאן מבקש להתרכז בזהות מזרחית ובייצוג של ההלכה הספרדית במרחב הדתי, וכן, לא להיות פוליטי. הן אינן מדברות על סוגיות כמו דיור ציבורי, הסללה לחינוך מקצועי, החלשה של המזרחים באופן כללי. אפרת שני שטרית, החברה במועצה האזרחית שהקים באחרונה אריה (מכלוף) דרעי במסגרת ש"ס, סבורה שזו נקודת עיוורון של השיח המזרחי הדתי.

 

 


 "אני רוצה לדבר על המהות, שמבחינתי היא חיבור לזהות מזרחית". עינת קאפח

 

 

שני שטרית, המגדירה את עצמה כיום כמסורתית, מסתכלת על הדברים מבחוץ אך עם תובנות של מי שהתחנכה באולפנה. למעשה, היא תוהה מה התוקף של השיח המזרחי מבחינת נשים דתיות והאם הוא יתפתח. היא מבינה היטב את עניין הייצוג והנראות מזרחית: "כשהייתי נערה, ידעתי שאין לי שום דרך להצליח אם לא אקבל את הקודם התרבותיים של הממסד האשכנזי". אבל מצד שני, היא אומרת, "יש מאבקים שהרבה יותר דחוף לי להיות שותפה להם מאשר ייצוג בבית כנסת או לקחת חלק שווה בפרקטיקות הדתיות. פמיניזם מזרחי, לצערי, זה עדיין ברמת ההישרדות של אם עם שישה ילדים שאין לה דירה".

 

שני שטרית היתה פעילה בקבוצת הפייסבוק של "הפדלחו"שיות" (קיצור לפמיניסטית דתית ואין לי חוש הומור), ולדבריה קשה לעורר נשים בפמיניזם הדתי לשיח המזרחי הזה. "אם המאבק הזה יהיה מנותק ממאבק מעמדי, הוא מיותר בעיניי", היא אומרת.

 

מרב מיכאלי מסבירה למה הפמיניזם נוגע לכולנו

 

סוף סוף - נשים פוסקות הלכה

 הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

עוד בבית אבי חי