הציור מת, יחי הציור: להפסיק לדבר על אמנות ולהתחיל לדבר על החיים

זויה צ'רקסקי הרגישה שהשיח הביקורתי הרג לה את הציור, ואז היא הקימה אותו לתחייה. היא איחדה כוחות עם ארבע אמניות רוסיות נוספות, וביחד הן מרכיבות את "הברביזון החדש". בראיון לקראת "צבע טרי" היא מפרטת את המוטיבציות: "כולנו באות מאסכולה של ציור מהתבוננות. זה לא

בסטודיו של זויה צ׳רקסקי מונחת בין עשרות הקנבסים הגודשים את החלל ״אולימפיה״ של מאנה. אין מדובר בסטודיו להעתקים המפאר איזו מיומנות חסרת אמירה, אלא בחלק מפרויקט של קבוצת ״הברביזון החדש״ - חמש אמניות היוצאות מהסטודיו כדי להתבונן במרחב המקומי ושואבות את השראתן מאמני אסכולת ברביזון, שפעלו בתחילת המאה ה-19 בפריז. ההתבוננות היא תנאי הכרחי, אבל החוקים גמישים. ״מההתחלה אמרנו שהכי חשוב לנו לא להינעל על משהו ולהיות קשובים, לראות לאן הדרך לוקחת אותנו״, מסבירה צ׳רקסקי.

"התבוננות היא תנאי הכרחי". עבודה של זויה צ'רקסקי

 מדי פעם, כמו בפרויקט הנוכחי שיוצג בתערוכת ״צבע טרי״ (4-8/11), הן בוחרות להמיר את החוץ בחלל סגור ולהתבונן בחפצים, או כמו בפרויקט הנוכחי, ביצירות מופת מתולדות האמנות. "מה שמעניין זה החריץ הזה, שבתוכו נכנסת מי שאני. גם כשאנחנו מציירות אותו הדבר, למשל מאנה, עדיין יש אותי, את היד שלי״.

 

"הברביזון החדש" הן זויה צ׳רקסקי, נטליה זורבובה, אסיה לוקין, אנה לוקשבסקי ואולגה קונדינה. אל הפרויקט ב"צבע טרי" תצטרף גם אמנית צעירה ששמה לריסה מילר, תלמידה מצטיינת בשיעורי הציור שמעבירה זורבובה. ״זה לא שאנחנו מחפשות שותפים נוספים; זה קורה באופן טבעי. איתה התחברנו. אנחנו עובדים עם חברים לפעמים, לא כקבוצה, כאורחים. זה נורא חשוב קולגות בציור ומאוד מעניין לצייר ליד ישראלים. אנחנו תמיד נישאר ׳ציירים רוסים׳, זה משהו שקיים בפרקטיקה, משהו של בית הספר, של ילדות. שם מתחילים מגיל עשר, רציני ממש. כולנו באות מאסכולה של ציור מהתבוננות. זה לא שהאסכולה הרוסית עליונה, אבל יש אסכולה; בארץ אין. זה עדיין ציור אירופי, עדיין לא קרה פה משהו. אבל גם לציור אמריקאי לקח בערך 300 שנה כדי להיות מה שהוא״. 

  • " באנו מרקע של ציור, וכשעלינו לארץ בשנות ה-90, זאת היתה בדיוק הנקודה הזאת בזמן שהציור מת. היתה בושה לצייר. לא הערכתי את הציור. חשבתי שכל אידיוט יכול ללמוד לצייר. הכול היה אמנות על אמנות. התערוכה שהצגתי ב'הלנה' היתה השיא של זה מבחינתי. רצינו לנסות אמנות שהיא אחרת. לקח לי בערך 15 שנה כדי לחזור לציור. שוכחים את זה; זה כמו להתחיל ללמוד ללכת מחדש "

 

הקבוצה הוקמה בעקבות מפגשים מקריים והצורך בשותפים לדרך. ״התחלתי לצייר קצת מהתבוננות, ונורא רציתי מישהו ללכת איתו לצייר", נזכרת צ'רקסקי, "זה נורא חשוב קולגות בציור, ואז פגשתי את אולגה. מישהו הראה לי עבודות שלה באינטרנט, אלה היו ציורים מהתבוננות, והיה בהם משהו טרי, לא הירשנברגי כזה ולא כזה רוסי מיושן״. בעזרת חברים משותפים, בחיים הפיזיים ובמרחב הוירטואלי, מצאו זו את זו והחלו להתגבש כקבוצה.

 

מה חיבר ביניכן?

יש לי חבר טוב, אמן ממוסקבה שמאוד השפיע עליי - אבדי טר-אוגניאן. פגשתי אותו כשגרתי בברלין, והוא, כמוני אז, היה מאוד בקטע של אמנות על אמנות. ב-2008 עשינו תערוכה ששמה ״אולגה סביבלובה היא חרא, או סופו של השיח הביקורתי״ (סביבלובה היא אוצרת מוכרת מאוד במוסקבה א.ש). פנינו אישית לכל הסצנה במוסקבה, ממש נקבנו בשמות, אמרנו שכל האמנות לא בסדר, שכולם אופורטוניסטים, ומה גילינו? שגם לזה כבר אין כוח, אין השפעה. חלק נעלבו, וחלק נעלבו כי לא הכנסנו אותם. באותו אירוע  נגמר מבחינתי השיח הביקורתי. הגעתי לנקודה שמיציתי.


שותפות לדרך. קבוצת "הברביזון החדש"

לכולנו, כל חברות הקבוצה, היתה הרגשה כזאת. באנו מרקע של ציור, וכשעלינו לארץ בשנות ה-90, זאת היתה בדיוק הנקודה הזאת בזמן שהציור מת. היתה בושה לצייר. לא הערכתי את הציור. חשבתי שכל אידיוט יכול ללמוד לצייר. הכול היה אמנות על אמנות. התערוכה שהצגתי בהלנה (״ציור פעולה״ בביתן הלנה רובינשטיין, 2006 א.ש) היתה השיא של זה מבחינתי, אבל עם השנים הבנתי שאני לא רוצה לדבר על אמנות; אני רוצה לדבר על החיים. כולנו הרגשנו ככה. רצינו לנסות אמנות שהיא אחרת. לקח לי בערך 15 שנה כדי לחזור לציור. שוכחים את זה; זה כמו להתחיל ללמוד ללכת מחדש.
 
איך מתחילים?
בפעם הראשונה הלכנו לצייר בנמל תל אביב, בעיקר סקיצות על דפים קטנים.
 

מקום די הומה, בטח לא עזבו אתכן בשקט. 

  • " העניין שיש לנו בכל מיני קבוצות אתניות שונות כרוך בזה שאנחנו גם זרות פה. זה בא מהמקום של להבין איפה אנחנו נמצאות. זו התעניינות מאוד כנה. מה שאנחנו לא מכירות, מעניין אותנו. כשאנחנו מציירות במקומות שיש בהם הרבה רוסים, אנחנו כן מזהות את עצמנו, וזה מעניין מהבחינה הזאת. האפריקאים, לעומת זאת, זה משהו שאת לא מבינה בהתחלה "
אז זה היה רגוע, כי היינו עם דפים קטנים, אבל כשאנחנו באות היום עם לוחות של שני מטר על שני מטר, אז אפשר לומר ש״הקרקס הגיע״. הלוקיישן הראשון שציירנו על קנבסים היה
בפתח תקוה, ברחוב חיים עוזר. איכשהו הגענו לשם. משהו משך אותנו במקום הזה, משהו בצבעים. היה שם בניין עם עיגולים מצוירים על הפסאדה, וגם מלא רוסים ואתיופים שישבו ברחבה.

בדרך כלל אנחנו מוצאות מקום שנראה מעניי,ן ואז אנחנו חושבות על איזה גודל נצייר, על האור. לפעמים אנחנו אומרות: בא לנו קומפוזיציה שאין בה מרכז, שמכילה מלא אובייקטים מפוזרים, או בא לנו קומפוזיציה שיש בה משהו דומיננטי באמצע והשאר שולי. או אנשים. אני תמיד משתדלת לדבר עם האנשים מסביב, כי הם הכי בשוק מהמפגש איתנו. זה מפריע לצייר, אבל באיזשהו שלב התחלתי להנות מזה. זה נהיה חלק מהעניין. ציירנו גם במקומות קצת יותר קיצוניים, בשוק הבדואי בבאר שבע ובנוה שאנן. נוה שאנן זה מקום שיש בו הרבה אפריקאים, אז זה קצת כמו להיות בחו״ל. המקום האחרון שציירנו בו היה שד׳ רוטשילד בתל אביב.

 

מה עם כפר שמריהו או סביון?
הבעיה שלנו עם מקומות כאלו היא שהם מאוד מעוצבים. אנחנו אוהבות דברים שהם יותר כאוטיים, מבחינת הארכיטקטורה, ושיש בהם אנשים. בכפר שמריהו אין אנשים. בארץ זה מאוד נדיב בקטע של קבוצות אתניות שונות ואנשים שיש להם לוק שונה. לפעמים בא לנו רוסים, אז נלך לבת ים, ולפעמים אפריקאים, אז אנחנו הולכות לנוה שאנן.


עבודה של אסיה לוקין
 

התיאור הזה ״חיפשנו רוסים, חיפשנו אפריקאים״ עלול להכניס אותך לצרות.
לא אכפת לי. העניין שיש לנו בכל מיני קבוצות אתניות שונות כרוך בזה שאנחנו גם זרות פה.
אני הגעתי לארץ בגיל 14, אסיה - בגיל 16, אולגה ואנה - בגיל 20, ונטשה עלתה בגיל 28. זה בא מהמקום של להבין איפה אנחנו נמצאות. זו התעניינות מאוד כנה. מה שאנחנו לא מכירות, מעניין אותנו. כשאנחנו מציירות במקומות שיש בהם הרבה רוסים, אנחנו כן מזהות את עצמנו, וזה מעניין מהבחינה הזאת. האפריקאים לעומת זאת, זה משהו שאת לא מבינה בהתחלה.

אז מדברים קצת, מכירים, עד שאת מתחילה להבדיל בין אנשים. בהתחלה כל האפריקאים נראו לי אותו הדבר. גם הישראלים. עדיין אני חלשה בלהבדיל בין אשכנזים למזרחים. שמתי לב שכולם נורא מבינים בזה. התחלתי לצייר אפריקאים כדי לשנות תבנית. גם כשאת מציירת מהתבוננות, מגיעה הנקודה שאת ננעלת על תהליכים קבועים. פתאום מופיע איזה דפוס שלפיו את מתחילה את הציור. אף בצורה הזאת, אוזניים ככה, צבע עור. בגוונים אין הרבה שינוי, קצת יותר כהה, קצת פחות. את מגיעה לנקודה שאת את עושה את זה אוטומטי. חלק מהתהליך של הציור זה להשתחרר מתבניות. כדי להשתחרר מהדפוס האוטומטי, החלטתי להתחיל מהתחלה. התחלתי את זה עם הבן זוג שלי, שהוא ממוצא ניגרי. לא היה לי צבע חום להשתמש בו. הייתי צריכה להבין איך להגיע לגוון העור המדויק. המבנה של האף הרחב - הייתי צריכה ללמוד אותו, להתבונן. לקח די הרבה זמן עד שהתחלתי לצייר אותו דומה״.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי