למה המלחמה בעזה נראתה בטלוויזיה הישראלית אחרת מאשר בסי.אן.אן

המדינה היתה תחת התקפה, הילדים רצו למקלטים וחמאס חסם את התמונות מעזה. יונית לוי, מגישת חדשות ערוץ 2, ואודי סגל, הכתב המדיני של הערוץ, מסבירים מדוע שידורי המלחמה מעזה נראו כפי שנראו

אנו חיים במדינה שבה איש לא מסכים עם רעהו על שום דבר, ואולם, יש פעילות אחת – למעט התכתשות – שמאחדת כמעט את כולם: צפייה בחדשות. הישראלים רוצים את כל המידע, כל הזמן, וזה נכון גם לגבי ימים רגילים, רגועים, אם קיים בכלל דבר כזה במזרח התיכון. הרייטינג המשולב של שידורי חדשות הערב בשלושת הערוצים המרכזיים – ערוץ 1, ערוץ 2 וערוץ 10 – מגיע ל-40 אחוז. כלומר, ארבעה מתוך עשרה אנשים במדינה מקשיבים מדי ערב לחדשות. בארצות הברית היו הורגים בשביל מספרים כאלו.

 

המלחמה בעזה הפכה את כל שלושת ערוצי הטלוויזיה הישראליים לערוצי חדשות המשדרים 24 שעות ביממה. בעת שרקטות התעופפו לכיוון ישראל, היתה הטלוויזיה למקור המידע העיקרי, ואיש לא כיבה אותה. מה שהיה עד לא מכבר משדר חדשות בן שעה, עבר מוטציה לכלל שידור מתמשך, שנדמה אינסופי. התחביב הלאומי של המדינה נהפך לאובססיה.

 
יונית לוי. "המטרה שלנו איננה להכריז מי טועה ומי צודק" (צילום: יח"צ)

למעשה, מחזור שידורי החדשות של 24 שעות ביממה החל כמעט חודש לפני מבצע צוק איתן: ראשיתו ב-13 ביוני, לאחר ששלושה צעירים ישראלים נחטפו בדרכם הביתה ממכינה בידי מחבלים של חמאס. שידורי החדשות הבלתי פוסקים, שתודלקו באמצעות המסרים המעורפלים של הפוליטיקאים בנוגע למצבם של בני הנוער, יצרו תקוות שווא שישראל תוכל לתפוס את החוטפים ולשחרר את בני הערובה בחיים. 18 ימי שידור מאוחר יותר, כאשר גופותיהם נמצאו בשדה פתוח ליד חברון, הלך הרוח הציבורי היה של הלם, אבל וקריאות לנקמה. וכאשר כמה ימים לאחר מכן חמאס החל במטח הרקטות לעבר ישראל, מצב הרוח הלאומי ופלטפורמת התקשורת היו מוכנים למלחמה.

 

רק בישראל

 

לאורך 50 ימי המלחמה בעזה, בישראל ובשאר העולם צפו בשתי מלחמות שונות לחלוטין. בישראל המדינה היתה תחת התקפה, שאף התרחשה בשידור חי: המצלמה זינקה בין הערים השונות שהרקטות כוונו לעברן – תוך כדי שהיא מראה את המסלול של הרקטה מגבול הרצועה, את הסירנות שבאו בעקבותיה, את האזרחים שרצים למקלט, ולעתים קרובות, אף את היירוט של הרקטה באמצעות כיפת ברזל – רגעים של חרדה עמוקה, שאחריה באה הקלה, שוב ושוב, כך לאורך כל היום. הערוצים הישראלים, ששיתפו פעולה עם פיקוד העורף של צה"ל, הציגו באנרים שציינו איזה אזור נמצא תחת התקפה, ומכיוון שבחלק מהאזורים האזעקות לא היו חזקות מספיק, המידע התברר כמציל חיים.

 

  • " שידורי החדשות הבלתי פוסקים, שתודלקו באמצעות המסרים המעורפלים של הפוליטיקאים בנוגע למצבם של בני הנוער, יצרו תקוות שווא שישראל תוכל לתפוס את החוטפים ולשחרר את בני הערובה בחיים. 18 ימי שידור מאוחר יותר, כאשר גופותיהם נמצאו בשדה פתוח ליד חברון, הלך הרוח הציבורי היה של הלם " לאדם מבחוץ אולי יהיה קשה להבין זאת, אבל כאשר הילד שלך מבלה את חופשת הקיץ בריצה שמטרתה למצוא מחסה – עם אזהרה של 15 שניות בלבד בדרום, ו-90 שניות בתל אביב – קשה לך לראות מה קורה לילדים בצד השני. כשמוסיפים לכך את העובדה שחמאס שלט בכל הנתונים והמידע שהגיע מעזה ואסר על כניסת עיתונאים ישראלים, הדברים מתבהרים. העולם הראה את המלחמה בעזה ואת השפעתה על תושבי רצועת עזה, ואילו בטלוויזיה הישראלית, עזה היתה סיפור צדדי.

 

וכך, בעוד העולם נזף בישראל על שימושה בכוח מופרז, בטלוויזיה הישראלית ננזף ראש הממשלה על כך שאינו עושה די. דיוני אולפן ארוכים הציגו את חוות הדעת של גנרלים לשעבר, ובאופן מפתיע, גם של חברי קבינט עכשוויים, שטענו שאפשר וצריך לעשות יותר. ואכן, הטלוויזיה היתה המקום היחיד שבו הביטוי "אנחנו צריכים לכבוש מחדש את עזה" נאמר שוב ושוב, ואילו במציאות איש בממשלת ישראל אפילו לא התקרב לשקול מהלך כזה (אם כי כאשר נשאלו על כך בראיונות, אפילו שרים שנחשבים לבעלי עמדות יוניות הקפידו להדגיש כי "כל האופציות" על השולחן).

 
ילד עזתי על רקע הריסות חאן יונס (צילום: עבד ראחים חטיב, פלאש 90)

בהצלחה לשני הצדדים

 

אחרי עשרה ימים של המלחמה, כשחמאס דחה את הצעת הפסקת האש ושלח מחבלים דרך מנהרה לתוך ישראל, הפעולה הקרקעית של צה"ל החלה. גם כאן חשוב לשים לב לפערים: התקשורת הבינלאומית רואה חיילים ישראלים כמטרות צבאיות לגיטימיות, ואילו בעיני הישראלים הם "הבנים שלנו" פשוטו כמשמעו – מי שנשלחו בגיל 18 לשירות צבאי חובה. במלחמה הזאת חברו הקרוב של שר הביטחון משה יעלון איבד את בנו, נכדו של חיים אורון נפצע באורח קשה וכל מגיש חדשות או כתב הכיר מישהו שנלחם בעזה. בישראל יש בדרך כלל רק דרגה אחת של הפרדה בין כל שני אנשים.

 

לא רק שהישראלים צפו במלחמה שונה בטלוויזיה, אלא שהתמונות שהם ראו נשזרו בנרטיב שונה. עיקריו בתמצית: אנחנו יצאנו מרצועת עזה, פירקנו את כל ההתנחלויות, נסוגנו לקווי 1967, והתוצאה היתה שהחמאס השתלט על עזה ואנחנו זכינו ברקטות, שעלולות לנחות על ביתנו בכל רגע נתון. העולם, לעומת זאת, שמע את הסיפור על ישראל שמפציצה אזרחים חפים מפשע שנמצאים בכלא תוצרת כחול-לבן וראה תמונות של ההרס שנגרם בידי כוחנו הצבאי.

 

  • <span class="other-title" "="">

    מתי פרידמן, כתב סוכנות הידיעות איי-פי, מציג את חלקם של כלי התקשורת הזרים בעיצוב הסיפור הישראלי-עזתי

    המטרה שלנו אינה להכריז מי צודק ומי טועה, אלא להצביע על הפער העצום והמתמשך בין איך שהמלחמה בעזה נתפסה בישראל ובין איך שהיא הוצגה בדרך כלל במקומות אחרים בעולם. הבדל זה בתפיסה ישפיע בתורו עמוקות על התוצאות האפשריות של מבצע צוק איתן. האמונה ברחבי העולם היא שהפתרון המציאותי היחיד לתמונות הזוועה של הרס ומוות ששודרו בטלוויזיה הוא להגביר את המאמצים למשא ומתן על פתרון של שתי מדינות – מאמץ שנראה היום דחוף יותר מאשר היה לפני המלחמה. ישראל, לעומת זאת, רואה מציאות אפלה שבה פיסת אדמה שפונתה והועברה לידי הפלסטינים נהפכה למקלט למחבלים שירו טילים לבתים וחפרו מנהרות לקהילות כדי לשגר התקפות נוספות. בהצלחה לכל מי שמנסה לשכנע את הישראלים לסגת שוב.


תרגום: דפני קסל 

המאמר של יונית לוי ואודי סגל במגזין טבלט
 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי