לא ארץ לזקנים: הסרט "מיתה טובה" הוא שיר הלל לחמלה

סרטם החדש של שרון מימון וטל גרניט ״מיתה טובה״ מעורר הדים משלל סיבות; כולן מוצדקות. הסיפור עוסק בקבוצה של קשישים בדיור מוגן שמבקשים לאפשר לחברם החולה הסופני למות בכבוד. לצורך כך, הם מוציאים אל הפועל מבצע מורכב ומפורט, רווי בהומור שחור, שיאפשר זאת. יחזקאל (זאב רווח), מסגר-אומן לשעבר, בונה באמצעות שעון שבת את המכונה שתאפשר לחבר החולה מקס (שמואל וולף) ללחוץ בעצמו על כפתור שיזרים אל גופו את הרעל. ד״ר דניאל הווטרינר (אילן דר) מצטרף למשימה כממונה על האגף הרפואי ועל סיפוק חומרי ההרדמה, ובן זוגו בסתר, רפי (רפי תבור), מצטרף בעיקר מאהבתו לד״ר דניאל, אבל גם כשוטר לשעבר וכמעין סמכות לענייני פלילים.

מי שיוזמות את המבצע ומובילות אותו בקשיחות אין קץ אלו אלמנתו לעתיד של מקס יאנה (עליזה רוזן) וחברתה הטובה לבנה (לבנה פינקלשטיין), אשתו של יחזקאל והסמן המוסרי שמתנגד כל העת ל״רצח״ הזה. כל אחד מן השחקנים באנסמבל המופלא הזה משחק את תפקידו בשלמות.

הסרט עורר הדים בעיקר בשל העיסוק הגלוי והמפורש שלו בסוגיה האתית והאנושית השנויה במחלוקת של המתות חסד ובזכותו של אדם קשיש וחולה לבחור את מועד מותו ולהיפרד מאהובתו ומחבריו בכבוד. זו סוגיה שתופסת מפעם לפעם את כותרות העיתונים – בין שבמדורי הפלילים ובין שכחדשת-צבע משווייץ הרחוקה, לשם עולים לרגל נשים ואנשים ממגוון גילים ורקעים המבקשים לסיים את חייהם באופן חוקי – אבל היא לעולם לא שוהה שם זמן מספיק כדי לנהל בה דיון רציני שיסלול את הדרך ליוזמת חקיקה בנוגע אליה.

 
לקריאה נוספת - הסרטים הישראלים שעשו את פסטיבל חיפה 
 

נוסף על כך, "מיתה טובה" עורר הדים בגלל המשחק המצוין, לא פחות מכך, של כל משתתף ומשתתפת. בראשם רווח, המכמיר את הלב כבעל המסור והאוהב, ופינקלשטיין, שמשרטטת ברגישות את דיוקנה של לבנה, אשתו, שזולגת לאטה לעולם שכולו שִכחה וניתוק מהמציאות. השחקנים והשחקניות גם משכו את תשומת הלב בשל רגעים ״שערורייתיים״ כביכול, כמו למשל הופעתה של לבנה הדמנטית בחדר האוכל בעירום (הגוררת מחווה הולמת מצד חבריה, שערורייתית אף יותר!).

אלו כמובן רגעים מרשימים. בעולם שכולו דימוי גוף וסגידה לנעורים ולמודל יופי נשי ספציפי, אין אלא להסיר את הכובע בפני שחקניות שאינן מהססות להעניק לדמות שלהן לא רק נפש יפהפייה, אלא גם גוף, מבוגר ככל שיהא, במלוא הדרו. יש רק לשאוף שבקרוב אלו לא יהיו רגעים שערורייתיים, אלא חלק טבעי מהסיפורים הקולנועיים שבהם אנו צופים, ממש כשם שהם חלק טבעי מהחיים.

• " בעולם שכולו דימוי גוף וסגידה לנעורים ולמודל יופי נשי ספציפי, אין אלא להסיר את הכובע בפני שחקניות שאינן מהססות להעניק לדמות שלהן לא רק נפש יפהפייה, אלא גם גוף, מבוגר ככל שיהא, במלוא הדרו. יש רק לשאוף שבקרוב אלו לא יהיו רגעים שערורייתיים, אלא חלק טבעי מהסיפורים הקולנועיים שבהם אנו צופים, ממש כשם שהם חלק טבעי מהחיים " אך בצד כל הנאמר לעיל, המעלה הגדולה באמת של "מיתה טובה" היא היותו סרט שאינו נשאר בגדר קוריוז, אלא מעמיק בהתייחסותו לדמויות שלו, ובד בבד, מפגין כלפיהן כבוד באופן בלתי מתפשר. ההומור המתבקש הולך ומחשיך לאורך הסרט, מפנה מקום ראוי לרגש ההכרחי ולסוגיות הקיומיות שעמן מתמודדות הדמויות. ההומור לא נעלם – הסרט ממשיך להיות מצחיק, או לפחות להעלות חיוך, לכל אורכו; אבל כוחו האמיתי הוא בכך שהוא נותר דק ומריר במידה הנכונה.

זה לא רק סרט על המתות חסד או על זקנה או על החברה האכזרית שלנו; זה סרט על אהבת אמת והיכולת לפעול למענה. זה סרט על אהבה כה עזה, שהיא מכריחה אותך, בין שתרצי ובין שלא, לעזור לאהובך למות בכבוד. ובמובן הזה זהו סרט שנוגע בגבולות של החמלה האנושית ובהיעדרם. הסצנה היפהפייה, שבמהלכה כל הדמויות – מתות וחיות כאחת – פוצחות בשיר ״בארץ להד״ם״ היא לא פחות משיר הלל לחמלה הזאת, ושיר זעם על היעדרה.

 

"מיתה טובה", הטריילר
 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי