הסרטים הישראלים שכיכבו בפסטיבל חיפה: "את לי לילה" חונק, "שקופים" מרשים

״את לי לילה״, זוכה פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בתחרות הישראלית, המציג את סיפור מערכת היחסים בין נערה הסובלת מפיגור שכלי לאחותה, נועץ את סכין העצב עמוק בבטן; "שקופים" הוא עבודת בימוי הדוקה

״את לי לילה״, הסרט הראשון באורך מלא של אסף קורמן, זכה בשבת האחרונה, עם נעילת פסטיבל הסרטים בחיפה (שחגג את יום הולדתו ה-30), בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בתחרות הישראלית וגם בפרס התסריט הטוב ביותר.

 

זהו סרט מפלח קרביים ומעיק, נאמן למסורת של ריאליזם קשה, קשוח, לפנים. הוא מגולל את סיפורה של חלי, מאבטחת בבית ספר תיכון שמטפלת במשרה מלאה ובכאב גדול באחותה הצעירה גבריאלה, בעלת פיגור שכלי, וכמיטב אותה המסורת הריאליסטית ("מיטב" במובן המילולי הפעם, קרי, באופן הטוב ביותר), הוא מתעתע בנו באשר לאופי מערכת היחסים בין השתיים, עד שאיננו בטוחים יותר מי הנזקקת ומי המטפלת. חלי משתמשת במצבה של גבריאלה ובמצוקתן המשותפת (הכלכלית, הנפשית, המשפחתית) כדי להימנע מלנהל חיים משלה, להתאהב, להיקשר ולהתאמץ. 

 

בשוט אחד פשוט המצב המורכב בין השתיים מתגלה לפנינו בצורה הצלולה ביותר. המצלמה מלווה אותן כשהן ישנות יחד באותה המיטה, מכפות הרגליים ומעלה. אחת מהן מושכת אליה את ידה של השנייה, לחיבוק כפוי. השנייה מתנגדת. האינסטינקט המיידי שלנו הוא לחשוב שהמושכת היא גבי, זו שמחפשת חיבה. המצלמה ממשיכה לעלות, ומתגלה כי דווקא חלי היא שמכריחה, וגבי, שמתנגדת, רוצה להיות לבד.

 

  • " זהו סרט מפלח קרביים ומעיק, נאמן למסורת של ריאליזם קשה, קשוח, לפנים. הוא מגולל את סיפורה של חלי, מאבטחת בבית ספר תיכון שמטפלת במשרה מלאה ובכאב גדול באחותה הצעירה גבריאלה, בעלת פיגור שכלי, וכמיטב אותה המסורת הריאליסטית, הוא מתעתע בנו באשר לאופי מערכת היחסים בין השתיים, עד שאיננו בטוחים יותר מי הנזקקת ומי המטפלת "

 

היומיום החונק של השתיים מתערער כשחלי פוגשת מורה מחליף לספורט ששמו זהר. מה שמתחיל כסטוץ סתמי ואף מביך, נחשף לפתע כהינעלות קשה של שני אנשים זה על זה; זה על נסיבות חייו המורכבות של זה. הסצנה שבה זהר מתארח לראשונה בביתה של חלי ופוגש למרבה הבהלה את אחותה הצעירה הערומה והמבולבלת אבל מחליט בכל זאת להישאר לישון היא מפנה יפהפה בחייה של חלי, ובסרט כולו. זה רגע שבו חלי מוצאת מישהו שלא רק מוכן להישאר, אלא אף מתעקש. גם אחרי שנוכח במלוא כובד המשא הנפשי שהיא מתמודדת עמו.

 

אבל הסרט לא מניח לאידיליה העקומה, המוזרה, הזמנית שמתפתחת בין השלושה. ברקע ניצבים כל העת הצרכים של גבי, הדורשים את שלהם, אבל חשוב מהם הוא חוסר היכולת של חלי לעודד אותה לעצמאות, חלקית ככל שתהיה. הקשיחות שהחיים טבעו בחלי – בלבה, בפניה הקשות, בגופה הרזה והעייף – אינה מתפוגגת. היא מובילה אותה להפנות זעם וכאב כלפי זהר ומעמידה בסכנה ממשית את האופציה המפתיעה שנקרתה בפניה לעתיד אחר.

 

את הסיפור העוצמתי הזה אפשרה עבודת הצוות המופלאה שנעשתה בסרט: מלבד דאנה איבגי, שרבות דובר על הופעתה ב"את לי לילה", לירון בן-שלוש, שכתבה את התסריט בעל היסודות האוטוביוגרפיים, מגלמת בדיוק ובמסירות את חלי. היא שחקנית נדירה. מלבדה, יעקב זדה-דניאל משחק את זהר בטבעיות ובחן שמקלים את ההתאהבות בו, ומאוחר יותר, כשהסיפור מתפתח ומסתבך, הם כמו נועצים את הסכין של העצב עמוק יותר בבטן הצופים. יש לציין גם את סופיה אוסטריצקי, בתפקיד המדריכה בהוסטל של גבי, מלאת הנוכחות והאקספרסיבית.
 

 
"את לי לילה", הטריילר
 

איתות מהדרום

 

סרט נוסף שהציג בפסטיבל חיפה הוא "שקופים", פיצ'ר שני של מושון סלמונה. הראשון, ״וסרמיל״, היה מסרטי הביכורים המעולים ביותר שראיתי, ישראלים ובכלל. סלמונה הצליח לספר בו באמצעים הפשוטים והנגישים ביותר את סיפוריהם של שלושה נערים באר-שבעיים שמתמודדים עם המשפחות שלהם, עם בית הספר, עם חלום הכדורגל (חולשה אישית שלי, אמנם, אבל גם אמצעי תסריטאי חזק ואפקטיבי במקרה הזה) ועם עצמם. הנערים – ״אתיופי, רוסי ומזרחי״, אם לתאר זאת בפשטנות סטריאוטיפית – מצטלבים זה עם זה בצמתים רוויי אלימות ושותפות גורל, בסרט שמתאר בריאליזם אפקטיבי את באר שבע, ונעשה, בלי ספק, מתוך אהבה, כעס ושייכות למקום.

 

בסרטו השני, שבע שנים מאוחר יותר, בוחר סלמונה לספר דווקא את סיפורו של ראאד, צעיר בדואי שנפלט מהצבא היישר אל תוך אובדן דרך. את ראאד מגלם מחמוד שלבי בדממה ההולמת אותו ומעניק נפח לדמותו, שמשוטטת הלוך ושוב. הוא עובד כמאבטח, חולם להקים מסעדה ומתאהב בחברה היהודייה של בן דודו. בסופו של יום, מה שמחכה לו זה ההימורים של בן הדוד והכעס של אבא; הזמנים שמשתנים לו בין הידיים, מאלצים אותו להידחק בין חוסר ברירה אחד למשנהו; והבית, הארעי, שנהרס בידי מה שמתכנה שלטון החוק, בפעם המי יודע כמה.

 

סלמונה ממשיך כאן בעבודת הבימוי ההדוקה שלו. הוא מצליח לאצור בסיפור נפח דרמטי גדול מבלי לעשות לגיבוריו ולעולמם אקזוטיזציה, וזהו הישג מרשים. מעניין בהקשר זה לבחון את גוף הסרטים הגדל והולך העוסק בסיפורם של הבדואים בישראל: ל"שקופים" קדמו ״עטאש״ של תאופיק אבו ואיל ו״שרקיה״ של עמי ליבנה, ויהיה טוב אף יותר כשתעשיית הקולנוע בארץ תצליח להכיל באופן טבעי במאים ובמאיות בדואיות שיספרו סיפורים שלהם.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי