"אנטישמיות? אוטומטיות": על היחס האירופי לישראל

אביעד רוזנבוים שהה במהלך ימי מבצע "צוק איתן" בסקנדינביה, והוא סבור שהפער בין היחס לישראל במדינות אירופה ובין האופן שבו הוא מוצג בתקשורת הרסני

אחד הנושאים המסוקרים יותר בידי התקשורת הישראלית במהלך מבצע "צוק איתן" היה ביטויים שליליים נגד ישראל מעבר לים. במרבית המקרים היו אלו אייטמים מהפגנות פרו-פלסטיניות, שאליהם התלוו דברי פרשנות על "האנטישמיות הגואה", והכול נארז בגישה כללית של "העולם כולו נגדנו", הפחדה ופחד. לצופה הסביר נדמה היה שבכל הנוגע ליחס לישראל, באירופה כלו כמעט כל הקצין. 

במהלך החודש האחרון שהיתי במדינות סקנדינביה – דנמרק, שוודיה ונורווגיה – ומשם נדמה שהתמונה מורכבת בהרבה מכפי שהצטייר. בניגוד לתפיסה הברורה כל כך של שחור ולבן, יש הרבה מאוד אפור באמצע. הפער בין הדיווח למציאות בנוגע לכמה נקודות עשוי ללמד אותנו שיעור חשוב להמשך.

 
הפגנה במלאמו, שוודיה, במהלך מבצע "צוק איתן" (צילום מסך: יוטיוב)

הנקודה הבולטת הראשונה היא יחס המיעוט הערבי במדינות סקנדינביה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. מדינות אלו ידועות בשיעורי המהגרים ההולכים וגדלים, ואחוז המוסלמים בהן נע בין שניים עד חמישה. לא מדובר בהיקף המזכיר את פריז או לונדון, ועם זאת, הנוכחות המוסלמית מורגשת היטב בערים המרכזיות, למשל בדמות כיתובים בערבית על חזיתות בתי עסקים.

 

אותו מיעוט לא מסתיר את החיבור הרגשי שלו לערביי עזה, אבל בד בבד לא נראה שהנושא בוער בעצמותיו. אמנם, יש גרפיטי של Free Gaza, יש דגל פלשתין שמציץ מחלון בית, יש דוכן הסברה של פעיל פרו-פלסטיני. אבל בסופו של יום, אלו נקודות בודדות בתוך מרחב ענק. ככל שיכולתי להתרשם, לא נתקלתי בהפגנות וזעם ברחובות, כפי שראינו במקומות אחרים באירופה.

 

הנקודה השנייה היא היחס של המקומיים לישראל ולישראלים. הגישה האוטומטית שעליה אנחנו הישראלים מתחנכים, שכבר נהפכה מבחינתנו לטבע שני, לאינסטינקט, דורשת לא להתבלט, לא לדבר בעברית בקול ולא להציג לראווה כיתוב בעברית. לתשובה לשאלה "מאין אתה?" תמיד יתלווה היסוס (ולעתים גם תשובה אקזוטית).

 

אבל מי שייטול את גורלו בידו וישיב "ישראל", יגלה תגובות מפתיעות. אדם אחד סיפר לנו שביקר בתל אביב ואהב אותה מאוד, אחרת אמרה שהיא בקשר עם חברה ישראלית. באופן כללי, ניתן לומר שהתגובה הרווחת היתה הבעת אמפתיה כלפינו, הישראלים, על רקע המצב. לא היתה לא שיפוטיות ולא התרסה, אלא הבנה פשוטה שגם אנחנו מתמודדים עם מצב קשה.

 

מתח מדאיג. כאן, לא שם

 

  • " המתח הזה, בין מה שמוצג אצלנו בבית למה שנראה בפועל בשטח, מדאיג. משום שדווקא בתקופה רגישה שכזאת, נדמה שיש להיות מדויקים ככל האפשר, ולא ללבות את האש " אין מדובר כאן ברוח חיובית חדשה שסוחפת את צפון אירופה, אלא באמת פשוטה, שלעתים קרובות נותרת מודחקת בשיח הישראלי: העולם לא נגדנו; פשוט לא כל כך אכפת לו. המבצע בעזה לא גדש את כותרות העיתונים, וכמו בכל מקום, החיים הפרטיים היומיומיים, על הקשיים, המצוקות וההנאות הכרוכים בהם, הם מה שמעסיק גם את רוב האירופים. לשם המחשה, הכותרות הראשיות של כל עיתוני גטבורג, העיר השנייה בגודלה בשוודיה, באחד מימי המבצע הקשים ביותר, הוקדשה להופעה של הרכב ההיפ הופ Outkast, שהתקיימה שם ערב קודם לכן. ישראל ועזה כלל לא הופיעו בעמוד הראשי.

 

המתח הזה, בין מה שמוצג אצלנו בבית למה שנראה בפועל בשטח, מדאיג. משום שדווקא בתקופה רגישה שכזאת, נדמה שיש להיות מדויקים ככל האפשר, ולא ללבות את האש. גם אם הדימוי של ישראל מעבר לים מורכב ולא פשוט, וגם אם אכן מתרחשים אירועים נגד הקהילה היהודית, נדמה שקביעות גורפות ומוחלטות בנוסח העולם כולו נגדנו בעייתיות.

 

  • <span class="other-title" "="">

    מתי פרידמן, עיתונאי ותיק של סוכנות איי.פי הבינלאומית, דווקא סבור שיחס העולם לישראל כן מוטה, ושיש לכך קשר לתפיסות אנטישמיות

    בין שנרצה ובין שלאו, הקהילה הבינלאומית היא בעלת תפקיד מהותי בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולעמדתה יהיה משקל בכל החלטה שלא תתקבל באזור; זריעת פחד בלתי מידתי תרחיק אותנו ממנה, וכן משיקול דעת הגיוני ביחס למהלכיה. לכן, כישראלים, אסור לנו לקבל קלישאות עיתונאיות והפחדות זולות כמובן מאליו, ועלינו להבין שלפעמים מה שרואים מכאן הוא לגמרי לא מה שרואים משם.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי