רק היום

סוגרים שנה | מתן חודורוב על השנה שבה הציבור החל להתעניין לראשונה במכירת החיסול של נכסי המדינה לתאגידים בינלאומיים אחרי תקופה ארוכה של הזנחה. וקובעי המדיניות? בינתיים הם מחליטים לא להחליט

בכותרות הראשיות של מדורי הכלכלה בחודש מאי האחרון, הוצג המיזוג הזה כמו עוד עסקת ענק במשק: "תנובה", דווח שם, הפעם סופית, "נמכרה לקבוצת ברייט-פוד הסינית, לפי שווי חסר תקדים של 8.6 מיליארד שקלים". בין הניתוחים על השבחת הנכס שרשמה בתוך זמן קצר קרן אייפקס מבריטניה ובין הטענות המוכרות (והצודקות) על עליות המחירים המהירות שאפשרו אותה – נשמעו עכשיו רק באופן עמום הדיה של תחושת האי-נוחות הציבורית, זו שקיננה בעקבות הפיכת אימפריית החלב מפאר היצרנות הקיבוצית לקניינה הבלעדי של ממשלת סין ונשמעה אמוציונלית משהו, נוסטלגית.

 
בסיפור של תנובה חברו כל המרכיבים הנחוצים כדי להפוך את הבטן (פלאש90)

בסיפור העצוב על תנובה אכן חברו באופן נדיר כל המרכיבים הנחוצים כדי ללכוד את הרדאר התקשורתי ו"להפוך את הבטן" – אפילו בקרב ישראלים שתעשייה כחול-לבן אינה זורמת בהכרח בעורקיהם.

 

הנה: מפעל ציוני-סמלי שהוקם שני עשורים לפני המדינה מתוך שאיפה לספק לתושביה עצמאות בייצור המזון, נמסר לידיים זרות שיתוו את דרכו בשלט רחוק; התמורה תתגלגל לכיסה של קרן פטורה ממס(!), שאת רווחיה השיאה בזכות הפקעת מחירים סדרתית ותוך ניצול מעמדה כמונופול דורסני; החברה האסטרטגית תימסר לתאגיד בבעלותה המלאה של ממשלה לא דמוקרטית, אשר עלולה להשתמש בה כמנוף לחץ במקרה של עימותים מדיניים עם ישראל; כל רפורמה בשוק החלב, וכאלו הרי נדרשות למכביר, לקידום ההפחתה ביוקר המחיה, עלולה בקרוב להפוך – בינתיים רק באופן תיאורטי – למשבר דיפלומטי של ממש מול המעצמה הסינית. פלא שמתכון כזה הוא לא בדיוק "כוס החלב" של הצופה הממוצע בחדשות?

 

השוק יירפא, הצרכן ישלם

 

ואולם, פרשת תנובה רחוקה מלשקף מקרה חד פעמי: זו בסך הכול נקודת קיצון בוויכוח הנוכח-נפקד, שלכאורה כמעט שאסור לנהל אותו יותר בעידן של כלכלה גלובלית, על דמותה הרצויה של התעשייה הישראלית מנקודת המבט של צרכניה ועובדיה.

 

חסידי השוק החופשי בגרסתו הבלתי מבוקרת סבורים שלמשקיע מקומי אין כלל עדיפות, כמעט בשום ענף, על פני שחקנים זרים: הקיבוצים, לשיטתם, לא היו טובים יותר מקרן אייפקס הקפיטליסטית או (להבדיל) מקבוצת ברייטפוד הקומוניסטית כבעלי המחלבה הגדולה במדינה. ככל שנוצרו עיוותים – במחירים, בתאגיד, בהתנהלות – דינם להירפא "בידי השוק", ואולי ברגולציה מתונה.

 

  • " מבחינה כלכלית, אפשר לדמות את ישראל בפתח השנה העברית החדשה למכונית בצומת שמתלבטת אנה לפנות: האם לסובב קלות את ההגה להמשך הנתיב של מודל גורף של משק גלובלי, מאיר פנים תמיד להשקעות זרות; או לשבור אותו בחדות והתחיל לגלות כלפיהן חשדנות – במיוחד בנכסים אסטרטגיים – על סמך מאפייניה המיוחדים של המדינה וצורכי הביטחון שלה? " יש להודות כי קסמה של התפיסה הזאת הצליח להשתיק לאורך השנים את החששות הכרוכים במימושה ואפשר שורה של רכישות זרות בענפי התעשייה המסורתית, כמו מכתשים אגן (בידי כימצ'יינה הסינית), חברת הביטוח מגדל (בידי ג'נרלי מאיטליה), ענקית ההשקיה נטפים (קרן פרמירה האירופית), בית ההשקעות פסגות (בידי אייפקס עצמה) והרשימה עוד ארוכה. כל עסקאות המכר הללו הוצגו כ"הישג" לכלכלה הישראלית, אדריכליהן זכו לשבחים והמפקחים במשרדי הממשלה נרדמו על משמרתם במקום לבחון את הסיכון – שהתממש, לרוב, בדמות גל התייקרויות מהיר למימון עלויות העתק של הרוכשת.

 

העם דורש את תנובה לגרש

 

במחאה החברתית – וליתר דיוק, ב"חרם הקוטג'" שלפניה – משהו ככל הנראה השתנה. הגישה למיזוגים ולרכישות, שעד לאותו השלב לא עוררו תשומת לב ציבורית מיוחדת, נהפכה לחשדנית מבעבר, ועמה, בהדרגה, גברה גם הביקורת ביחס לעלות מול התועלת של תהליכים כאלה לציבור בכללותו.

 


מתן חודורוב (מתוך עמוד הפייסבוק שלו)
הצרכנים ברשתות גילו שאפילו הצבת אשת עסקים ישראלית כריזמטית בחזית, דוגמת זהבית כהן, לא תצליח לחפות לאורך זמן על האדישות המופגנת של תאגיד בינלאומי כמו אייפקס לנוכח התסיסה האזרחית כלפיו. התיעוב והסלידה חוצי המגזרים שאיחדו את המדינה מול תנובה במאי 2011 יכולים להיראות בדיעבד כראשיתה של הכפירה העממית בנטייה האקדמית להפוך את השוק החופשי מאמצעי למטרה; מכלי עם אמצעים למינון ובקרה – לדת של חסידים בכל מחיר.

 

הציבור, שזה מכבר השלים עם נדידת מחוזות תעשייה שלמים אל המזרח – ובראשם ענף הטקסטיל – סירב הפעם להיאלם דום מול "המכה הגלובלית" הבאה, בדמות האקזיט המהיר בקו לונדון-בייג'ינג, על חשבונם של צרכנים חסרי אונים בתל אביב. הדוגמה המתוקשרת הזו המחישה עד כמה חיוני לקיים מעקב אזרחי רציף אחר היתרים שמבקשת החברה, דפוסי התנהלותה העסקיים וכן, בכללם, גם מבנה הבעלות בה.

 

ימינה או שמאלה בצומת?
 

את הדי התובנה הזאת אפשר לקרוא בחודשים האחרונים היטב בעיתונות הכלכלית, שהקדימה להציף עמדות בעד ונגד עסקאות ענק בינלאומיות כדי להפרות בזמן אמת דיון קוטבי – מתבקש – בתחום.

 

האם ראוי לאפשר את מכירת האשלג של כי"ל מים המלח, נכס לאומי, לחברת פוטאש הקנדית? האם לאוסטרלים מווד-סייד מגיע שליש ממאגר הגז האסטרטגי לוויתן, מול חופי חיפה? האם יש לאפשר למשקיע מהונג-קונג לשלוט לבדו במאות המיליארדים המנוהלים בחברת הביטוח כלל, כדי לחלץ את IDB ממצוקת המזומנים שאליה נקלעה? והאם יש לוותר בשם המדינה על "מניית הזהב" של הציבור בצים, כך שלמשפחת עופר יתאפשר להעביר מתוכה עשרות אחוזים לגורמים זרים?

 

כל השאלות הללו, שלא ניתן היה אפילו לנסח באמצעות הלקסיקון הכלכלי של טרום המחאה, קיבלו במהלך השנה האחרונה התייחסות חסרת תקדים ברצינותה – לא רק ממחוללי השיח בתקשורת, אלא גם ממקבלי ההחלטות במשרד האוצר. כל תוכניות המיזוג הנ"ל נפסלו בתוך זמן קצר בידי הרגולטור - רובן במפורש ומיעוטן ברמיזה שגרמה למבקשים עצמם להתחרט.

אפילו מעסקת תנובה, שבה אין לאוצר תפקיד רשמי, הסתייגו שם בקולי קולות – תוך הדלפה מתוזמנת היטב של שלל רפורמות בשוק החלב – הכול כדי לאותת שברייטפוד הסינית אינה רצויה כבעלת המחלבה החשובה בישראל. לא רק רוב הצרכנים הצטערו על ביצוע העסקה בפועל, אלא לראשונה, גם השרים הרלוונטיים והפקידות הבכירה בירושלים.

 

  • מבחינה כלכלית, אפשר לדמות את ישראל בפתח השנה העברית החדשה למכונית בצומת שמתלבטת אנה לפנות: האם לסובב קלות את ההגה להמשך הנתיב של מודל גורף של משק גלובלי, מאיר פנים תמיד להשקעות זרות; או לשבור אותו בחדות והתחיל לגלות כלפיהן חשדנות – במיוחד בנכסים אסטרטגיים – על סמך מאפייניה המיוחדים של המדינה וצורכי הביטחון שלה? את הצעדים שננקטו עד כה בהתמודדות עם הדילמה הקשה הזאת אפשר לאפיין בעיקר בחוסר עקביות ובהססנות. נכון – גם בתשע"ד ישראל עדיין לא הכריעה בבירור איזו כלכלה היא באמת רוצה להיות; אלא שהשנה, היא לפחות התחילה לדבר על זה לעומק.


כל הפרטים על אירוע "סוגרים שנה - של מי הכלכלה הזאת" בהשתתפות מתן חודורוב

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

עוד בבית אבי חי