"מוות במרשם רופא": הצעת חוק חסרת סיכוי או מהפכה תודעתית?

הצעת החוק שנועדה לאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה סופני שלא להאריך את חייו ועברה בתחילת החודש בוועדת השרים לחקיקה, היא פצצה חברתית מתקתקת. איזה שינוי היא עשויה לחולל, מה עמדת ההלכה בעניינה והאם יש לה סיכוי לעבור?

את התשובה לשאלה מה בדיוק קרה ברגעיה האחרונים של קודי, חולת סרטן סופנית מאורגון, לא נדע לעולם. יוצרי הסרט "למות באורגון", שליוו את קודי בהתלבטויותיה אם ליטול תרופה ממיתה או לא, החליטו ברגעים האלה להרחיק את מצלמתם מחדרה ומביתה.

 

"מוות במרשם רופא", הצעת חוק חדשה המאפשרת לרופא לתת מרשם של תרופה ממיתה לחולה סופני, שאבה השראה מהחקיקה באורגון. ההצעה, שעברה בתחילת החודש בוועדת השרים לחקיקה, היא תיקון לחוק שאושר ב-2006, חוק "החולה הנוטה למות" שמו, המאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה סופני שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. מי שעונה להגדרה "חולה סופני" הוא אדם שחולה במחלה חשוכת מרפא ושתוחלת החיים הצפויה לו היא לא יותר משישה חודשים.

 
"מוות במרשם רופא" - הדרך לאישור עוד ארוכה 

עוד ארוכה הדרך עד לאישורו של "מוות במרשם רופא", אם בכלל. רבים ממתנגדיו טוענים שאין לו סיכוי. לעומת זאת, תומכיו אופטימיים ומסתכלים על השינוי התודעתי העצום שעובר הציבור הישראלי ביחס למותו ולשליטה עליו.

 

בינה דיבון היא יו"ר עמותת לילך, הנאבקת על זכותם של חולים סופניים למות בכבוד ופועלת ליישום התיקון לחוק. הרב אוריאל גנזל, רב היישוב רבבה, הוא ראש צהר לחקיקה: פורום מייעץ א-פוליטי של ארגון רבני צהר, המביא בפני חברי כנסת נקודות מבט של המסורת היהודית בתחומי מדיניות וחברה. גנזל, מתנגד חריף ל"מוות במרשם רופא", היה מתקומם אילו נשאל את השאלה הבאה, שהופנתה לדיבון.

 

איך את מדמיינת את היום האחרון בחייו של חולה סופני שמבקש מרשם ממית?

"לא אתחיל מהיום האחרון, אלא מהרגע שבו חולה המוגדר כסופני החליט שהוא לא רוצה להמשיך לחיות. האדם הזה פונה לרופא המשפחה, מודיע לו שהוא רוצה לסיים את חייו ומבקש מרשם לתרופה ממיתה. עוברים שבועיים, ובתומם צריך החולה להחליט אם הוא מעוניין להעלות את הבקשה שוב. אם כן, הוא פונה בשנית אל רופא המשפחה ומבקש מרשם לתרופה ממיתה (על פי הצעת החוק, החולה חייב להגיש את הבקשה גם בכתב ובנוכחות שני עדים – ג.ג.).  

 

"בנקודה זאת מחויב רופא המשפחה להעביר את תיקו הרפואי של החולה ואת חוות דעתו המקצועית לרופא אחראי, שהוא רופא מומחה לאותה מחלה או ראש מחלקה. השניים צריכים לדון בבקשה. אם שניהם חושבים שהחולה סובל מדיכאון, הם מעבירים את התיק לחוות דעת פסיכיאטרית. דיכאון, או כל ראיה לכך שהבקשה לא נעשתה מתוך רצון חופשי, פוסלים את בקשתו של החולה למרשם. מנגד, אם רופא המשפחה והרופא האחראי החליטו לאשר את הבקשה, רופא המשפחה רושם לחולה הסופני תרופה ממיתה. זה יכול להיות מורפיום או כל תרופה אחרת שבמינונים מסוימים מסוגלת להמית.

 

"הרופא מעביר את המרשם לבית מרקחת שאושר לתפקיד על ידי משרד הבריאות. החולה הולך לבית המרקחת ומקבל את התרופה. מרגע זה האחריות חלה עליו, וזה בעיניי ביטוי לעקרונות כבוד האדם וזכותו על גופו. בניגוד למצב המקובל, שבו הרופא מתווך בין החולה לגורלו, כאן הרופא אינו מיידע את המשפחה. החולה הוא זה שמחליט אם להיפרד מבני משפחתו או לא.

 

"מרגע שקיבל את התרופה הממיתה, יש לחולה שלוש אפשרויות: הוא יכול לקחת את התרופה ולמות. הוא יכול להניח את התרופה בארון ולדעת שהיא נמצאת שם כשירצה לקחתה. האפשרות השלישית היא שהחולה יתחרט וישפוך את התרופה לכיור או לאסלה".

 

מי שם אדם לדון בכאב של אחרים

 

כאמור, את התרחיש הזה לא מוכן לדמיין הרב אוריאל גנזל, שהיה בין רבני צהר שניסחו והגישו לכנסת חוות דעת נגד חוק החולה הנוטה למות. "כאיש הלכה שיושב בבית מדרש, קשה מאוד לדון בסוגיה הזאת", הוא אומר. "זה נושא שיש בו כל כך הרבה סבל וכאב, ועולה השאלה מי שם אדם לדון בכאבם הנורא של אחרים.

 

"עם זאת, אני נאמן לנקודת המבט ההלכתית הטהורה האוסרת בצורה חד משמעית על התאבדות וסיוע להתאבדות. ראשית, האיסור על התאבדות דומה לאיסור על רצח, והוא חל גם על האדם הנוטה למות. שנית, ההלכה אינה מבחינה בין פעולה עדינה, כמו נטילת כדורים ממיתים, ובין פעולה אלימה, כמו הריגה. שלישית, אסור לסייע לאדם למות או להתאבד, ואין הבדל הלכתי בין רצח ובין ניסיון לסיים את חייו של אדם סובל".

 

עד כמה היתה ההלכה היהודית פתוחה לדון בשאלה הזאת?

"בכתובים ניכרת גישה פתוחה יותר מזאת שמגלה הממסד הרבני כיום", אומרת דיבון, "המשפט 'שב ואל תעשה' מתייחס לכך שאם גוסס מתייסר, צריך להוציא את המלחים - התרופות - מתחת ללשונו. בכתובים מדברים על 'הסרת מונע', ביטוי שמשמעותו היא שיש לסלק את הדבר שמונע מהנשמה לצאת. בגמרא מסופר על סוף דרכו של רבי יהודה הנשיא, שחלה במחלה חשוכה, ובניו התפללו לשלומו. המשרתת, שלא יכלה לראות אותו בסבלו, עלתה לגג ושפכה ממנו מים. כך הסיחה את דעתם של המתפללים ואפשרה לנשמתו של רבי יהודה הנשיא לצאת".

 

"המקרה של רבי יהודה הנשיא הוא מקרה של 'הסרת מונע' ואינו דומה להצעת החוק החדשה", אומר גנזל, "סיפור מותו של רבי מהווה בסיס לוויכוח ארוך שצבר תאוצה במאה השנים האחרונות עקב השתכללות המכשור הרפואי. רבנים מתווכחים על השאלה איזה טיפול מפסיקים לתת, ובאופן גס וכוללני ניתן להגיד כי גדולי הפוסקים קבעו שאסור להפסיק מתן צרכים בסיסיים כמו הזנה וחמצן, אך מותר להפסיק לדאוג לצרכים פחות מידיים כמו מתן תרופות מסוימות או חידוש פעולתן של מכונות מסוימות. הצעת החוק החדשה, 'מוות במרשם רופא', אינה מדברת על 'הפסקת מלחים' או על 'שב ואל תעשה' או על 'הסרת המונע'. היא מדברת על מתן תרופה ממיתה, ובכך היא משולה ל'הריגה בידיים'".


"למות באורגון", הטריילר. חוקי המדינה האמריקאית שימשו השראה להצעת החוק

רופא המשפחה לא נוכח במעמד המוות. איך הוא משול למי שהורג בידיים?

"אין שום אדם שיחשוב שמרשם רופא הוא פעולה של נטילת חיים בידיו של החולה עצמו", אומר גנזל, "'הלכות מסייע' קובעות שאם הדרך היחידה לבצע עבירה עוברת דרכך, אז חומרת השותפות שלך הופכת לגדולה יותר. מעל הכול, הצעת החוק היא פגיעה בקדושת החיים כערך עליון".

 

תומכי ההצעה יטענו שהיא מקדשת את כבוד האדם ואת זכותו על גופו ועל חייו. נדמה כאילו ההלכה מבקשת לשמור בחיים גוף אכול ייסורים בזמן שהראש אומר 'די'.

"משתי נקודות המבט, ההלכתית והאתית, יש שיקולים שהם מעל לשיקוליו של האדם הפרטי. מנקודת מבט הלכתית, חייו של אדם ניתנו לו על ידי הקבה"א, ואין לו זכות לסיימם. מבחינה אתית וחברתית, גם אם החברה מאמינה שלאדם זכות על חייו וגופו, התאבדות פותחת פתח להתאבדויות נוספות, ועל כן היא פוגעת בחברה בכללותה. מאותה הסיבה אני תומך בזכותו של אדם לשבות רעב רק עד לנקודה שבה הוא מסכן את חייו".

 

מדרון חלקלק

 

כמו רבים אחרים, גנזל סבור שיישום הצעת החוק היא תחילתו של מה שמכונה בשיח הזה "מדרון חלקלק". "האם ההתאבדות תהיה רצונו החופשי של כל חולה, או שחלק מהחולים יהיו נתונים ללחץ של בני משפחה או גורמים אחרים? ומה יעלה בגורלם של חולים בתרדמת או של בעלי מוגבלות שכלית?", הוא שואל, "וכאמור, החוק ייתן לגיטימציה להתאבדות. אם נאשר התאבדות בתנאים מגבילים, נפתח פתח להתאבדויות נוספות". דיבון מצביעה על מחקרים ממדינת אורגון. "מאז חקיקת חוק המתת החסד ירד המספר הכללי של מקרי ההתאבדות ב-30 אחוז. לפי ההערכות, בין המתחרטים היו חולים סופניים שבעבר היו אולי מתאבדים מתוך ייאוש. ברגע שהיתה להם תרופה ממיתה, האפשרות לבחור בין חיים למוות, הם החליטו לבחור בחיים".

 

גנזל מצדד ברופאים הרבים המתנגדים לחוק. לדבריו, "החוק פוגע פגיעה חמורה במעמד הרופא. עד היום היה תפקידו של הרופא להציל חיים ולשפר את איכותם. רופא שרושם מרשם ממית משנה בפעולתו את תפקידו המסורתי ויוצר השלכות חמורות, בלבול גדול. עד היום היית מכוון לכיוון אחד ברור. מה יחולל שינוי כה משמעותי בכיוון?".

 

"אני מבינה את חששם של רופאים המתנגדים להצעת החוק", משיבה דיבון, "ב-30 השנים האחרונות, מאז נחקק חוק זכויות החולה בישראל, נאלצים הרופאים לעבור שינוי תודעתי מהפכני. מי שבחר במקצוע הזה, שכרוך בהרבה שנות לימוד ונסיון, רגיל להיות במעמד אוטוריטי ביחס לחולה ולבני משפחתו, וקשה לו לקבל שהחולה הוא זה שעכשיו מקבל אחריות על גורלו. נוסף על כך, בד בבד עם ההתפתחויות המשפטיות בסוגיית זכויות החולה, התפתח בישראל ענף משפטי של רשלנות רפואית, והרופאים חוששים מאוד לקבל על עצמם את התפקיד של אלה שרושמים מרשם ממית. הצעת החוק תגונן עליהם מאפשרות של תביעה".

 

האם אתם מאמינים שהצעת החוק תהפוך יום אחד לחוק בישראל?

  • " הרב אוריאל גנזל: בכתובים ניכרת גישה פתוחה יותר מזאת שמגלה הממסד הרבני כיום", אומרת דיבון, "המשפט 'שב ואל תעשה' מתייחס לכך שאם גוסס מתייסר, צריך להוציא את המלחים - תרופות - מתחת ללשונו " "כאיש הלכה, אני רואה בחומרה רבה את העובדה שהצעת החוק הזאת עברה את ועדת השרים לחקיקה", אומר גנזל, "בכל מקרה, בהרכב של הקואליציה הנוכחית אין לו סיכוי". "למרות שניאלץ לעבוד קשה, אני אופטימית", אומרת דיבון, "כשב-2006 נחקק חוק החולה הנוטה למות, היינו במצב גרוע פי כמה. הציבור בישראל היה חסר מודעות ואפשר לרופאים לקבל את ההחלטות החשובות ביותר. בין היתר, היה נהוג להסתיר מידע מהחולה על מותו המתקרב. לעומת זאת, היום יש פתיחות גדולה לנושא וייצוג רחב שלו בקולנוע, בטלוויזיה ובתקשורת. אנשים יודעים שמותר להם לדרוש מהרופא את האמת, ואנו יודעים גם על רופאים דתיים רבים שתומכים באוטונומיה של אדם על גופו".

 

מה המסר שיותר מכול חשוב לכם להעביר לציבור?

"רבנים אינם מנוכרים לסבלם של חולים, והם מלווים אותם בדרכם האחרונה יותר מאנשים מהשורה", אומר גנזל, "למרות העמדה ההלכתית והאתית הברורה, יש בי צער גדול על סבלם של חולים, וחשוב לי לסיים את דבריי בתפילה להחלמתם של כל החולים ולגאולה". "בסופו של דבר, כולנו יודעים שנמות יום אחד", אומרת דיבון, "אני מאמינה שאיננו פוחדים מהמוות עצמו, שקורה בחלקיק שנייה. אנו פוחדים מסבל מיותר הנגרם מביורוקרטיה, מהפקעה של תחושת הריבונות שלנו על עצמנו ומהשפלה, ועלינו לעשות הכול כדי למזער אותו".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי