המבט השונא

13.07.13

תשעה באב, שנפל על יום השנה לפרוץ המחאה החברתית ולהתאבדותו של משה סילמן, מזמן דיון באחת השנאות המודחקות בתרבות שלנו – שנאת עניים. זו, שבשונה משנאת עשירים, ניתן לומר עליה בוודאות שהיא קיימת, אף שלא מדובר בה

באופן סמלי, תשעה באב נפל השנה סמוך ליום ההולדת שנתיים למחאה החברתית וליום מותו של משה סילמן, שהבעיר את עצמו באש לפני שנה בגלל מצוקה כלכלית. אם בית המקדש נפל בגלל שנאת חינם, הרי שכדאי וראוי לדבר היום על אחת מהשנאות המודחקות ביותר בתרבות שלנו, שנאת עניים, ועל האופן שבו היא מקבלת ביטוי מעשי במרחב - שפורץ, חודר ומפר את השתיקה הכבדה סביבה.

מתוך ההפגנה לזכר סילמן (צילום: פלאש 90)

 

כדי להעלות את המודחק הזה לפני השטח, צריך להתחיל דווקא לנתח את מה שלכאורה הפוך ממנו - שנאת עשירים. צמד המילים "שנאת עשירים" עלה כבר ב-2003, כששרי אריסון הודיעה לפני עזיבתה הזמנית את ישראל כי "שנאת עשירים חמורה התפתחה פה, ואי אפשר לחיות איתה". עם הזמן נקבע בשיח הישראלי מעין בון טון ולפיו החברה הישראלית עינה צרה בעשירים וב"מצליחנים", כלומר, כאלה שעושים כסף. מי שמשמש כיום שר המדע והטכנולוגיה ויו"ר ועדת פרי לשוויון בנטל, יעקב פרי, אמר בראיון עם פרוץ המחאה החברתית ב-2011  (שבו הצהיר כי לא ילך לפוליטיקה) כי "ישראל נמצאת בתהליך של שנאת עשירים", והקמפיין של מפלגת יש עתיד התבסס גם על השחרתה של מפלגת העבודה, "שמציעה שנאת עשירים ושנאת מצליחנים", כפי שאמר יאיר לפיד, שר האוצר כיום.

 

שנאת עשירים אפוא תפסה חלק בשיח הציבורי בישראל, הגיעה לדיונים בערוץ 2 ולכותרות בעיתונים. חיפוש של הצירוף שנאת עשירים בגוגל מעלה 2,550 תוצאות, לעומת 167 תוצאות שמעלה החיפוש שנאת עניים (רובן ככולן בטוקבקים). אבל למרות זמן המסך שלה זוכה שנאת העשירים, לא התברר מעולם מהי בעצם. כל שנאה אחרת, כמו שנאת יהודים, נשים וערבים, אינה נותרת קבוצה ריקה שאין לה תוכן, מכיוון שיש פרקטיקה של שנאה, שבה יש פוגעים ויש נפגעים. לעומת זאת, שנאת עשירים נותרת תעלומה מהבחינה הזאת שבעלי ההון והעשירים מעולם לא נפגעו בישראל ולא ברור אף מי הם בדיוק השונאים הפוטנציאליים - האם אלה העניים, מעמד הביניים או אולי כל מי שאינו עשיר?

 

מדומיינת, ולכן נוכחת

ולמרות זאת, אף כי אין לה אינדיקציות פרקטיות וקונקרטיות, הרי שבכל זאת שנאת עשירים מתקיימת מכוח היותה מדוברת ומדומיינת, ולכן יש צורך לשאול מה מוביל לחשש של שנאת עשירים ומה מטרת הנכחתה בשיח הציבורי. ניתן לקבוע כי ברמה הפרימיטיבית ביותר, העשירים חוששים שמשום שהעניים לא אוהבים אותם, הם יהרגו אותם. לכן, יש להם צורך לדבר על האפשרות הזאת באמצעות הסוואתה כ"שנאת עשירים". מכיוון שיש דוגמאות היסטוריות להיתכנות המעשה, אי אפשר לומר כי מדובר בפנטזיות רצח חסרות כל בסיס, ובכל זאת, ניתן לנתח את החשש הזה מכיליון בצורה נוספת. " שנאת עניים באה לידי ביטוי המובהק בדחיקת עניים מהמרחב, סילוקם והדרתם על ידי הפקרת שוק הדיור. קהילות מגודרות הן דוגמה טובה למרחבים סטריליים של עושר שנוצרים על ידי הפרטת השירותים הציבוריים והמרחב הציבורי והעברתם לידיים פרטיות שעושות ממנו הון "

 

לשם כך, צריך לדבר על השנאה עצמה. הטריטוריה של השנאה היא אחת המאיימות ביותר שיש בנמצא. היא מסומנת על ידי הרצון לאיין להמית ולהרוס את האובייקט של השנאה עד שלא יתקיים עוד. כוחות ההרס האלה, בצד כוחות של חיות ובנייה, נמצאים בנפש של כל אחד ואחת מאיתנו ומוצאים דרכים ממשיות לביטוי במציאות באמצעים סימבוליים. הבעיה היא, כפי שניסח אותה פרויד אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואחריו הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין, שהנפש מתקשה במאבק לאינטגרציה בין טוב לרע שבתוכה והיא נוטה לדחות מעליה את השנאה שלה עצמה ולהשליך אותה החוצה על אחרים – ככה לא אני זאת ששונאת או רעה, אלא אחרים שונאים אותי ורעים. באופן כזה, אדם יכול להחזיק בפיצול: הוא טוב והאחרים רעים ומנסים להזיק לו. במצב כזה, טבעי גם שתתרחש פעולה הגנתית מול הסכנה המדומיינת, השנאה המוכחשת מוצאת ביטוי במעשים תוקפניים נגד האויב המפונטז ולכאורה, קיימת להם הצדקה במציאות.

 

האם זה המקור לפנטזיה של שנאת העשירים ומולה הפרקטיקה של שנאת עניים? ייתכן שכך. בשונה משנאת עשירים, ניתן לומר בוודאות שיש עקבות לשנאת העניים בחברה שלנו כמעט בכל מקום, אף כי לא מדובר בה כלל. וכמו בפשעי שנאה אחרים, מדובר באלימות המבוצעת כלפי סקטור מסוים וביחס לפרטים שאין להם יכולת טובה להתגונן.

 

מעשי ההרס והאיון המבטאים שנאת עניים נעשים באמצעות אלימות כלכלית ממוסדת והתקפה מעמדית כללית, שמגובה באידיאולוגיה ניאו-ליברלית מושרשת היטב. הביטוי המובהק שלה הוא דחיקת עניים מהמרחב, סילוקם והדרתם על ידי הפקרת שוק הדיור. קהילות מגודרות הן דוגמה טובה למרחבים סטריליים של עושר שנוצרים על ידי הפרטת השירותים הציבוריים והמרחב הציבורי והעברתם לידיים פרטיות שעושות ממנו הון.

 

כך למשל הדרתם של עניים בתל אביב מבוטאת באמצעות החלפת הברזיות שנועדו לשימוש התושבים במתקני מים חדשים שהחברה הפרטית שהתקינה אותם דורשת מהמשתמשים בהם את פרטי כרטיס האשראי ובידיה האופציה להתחיל לגבות תשלום בעתיד. דוגמה נוספת לדחיקתם של עניים מהמרחב הציבורי היא העלאת מחירי האלכוהול. הפילוסוף הפוליטי האיטלקי אנטוניו נגרי  אמר פעם בראיון כי בזכות העובדה שלאנשים היה בעבר יותר כסף כדי לשתות בירה ביחד וזמן פנוי כדי להיפגש, התגבשה תנועת התקוממות של העובדים באיטליה בשנות ה-70 – אלה ההתכנסויות שהצמיחו תודעה משותפת.

 

יום המקרר הריק

האלימות המעמדית נגד עניים מייצרת הכחשת מציאות. לכן, בנימין נתניהו קבע לפני שנה כי מותו של סילמן הוא "טרגדיה אישית גדולה" והתעלם מההקשר החברתי-מעמדי שלה; שר האוצר קבע שגב' ריקי כהן המדומיינת מחדרה ובעלה משתכרים יחד 17 אלף שקל; בדף שלו בפייסבוק צויר מובטל מתבטל על ערסל; תוכנית ויסקונסין קמה לתחייה; על עקרות בית, כך נקבע, צריך להשית מס; והממשלה החליטה על המשך העסקת עובדים בחברות קבלן. כך גם נוצרו תנאי הלוואות דרקוניים לאנשים פרטיים ולעסקים קטנים, תנאי עבודה גרועים ושכר נמוך ועוד ועוד.

 

ואף כי הסימנים רבים מספור, שנאת עניים אינה רק מוכחשת בידי אלה שנותנים לה ביטוי מעשי. היא מוכחשת גם על ידי המושאים שלה – חלק מהאנשים שנמצאים תחת המתקפה הזאת אינם יודעים להגדיר את עצמם ככאלה. הסיבה לכך היא שהמבט השונא, שמכונן סובייקט פוליטי לא פחות משהוא משמיד אותו – כפי שקרה למשל במקרה של תנועת הנשים, של היהודים ושל תנועות לאומיות אנטי-קולוניאליות – אינו רואה ומעיד על עצמו כשונא; הוא משוקע בהגמוניה, מוטמע במערכת המוסדית ככוח טבע שהיה מאז ומתמיד ואין בלתו ומדמיין אף ששונאים אותו. " הרטוריקה המוצהרת של ההגמוניה הכלכלית והפוליטית לא רק מכחישה את השנאה, אלא מתוך חרדה טוענת את ההפך הגמור – שהיא אוהבת עניים! או לכל הפחות מרחמת עליהם. לכבודם יוצא דוח העוני בכל שנה, ויום צאתו הוא יום השנה של העניים "

 

ויותר מזה, הרטוריקה המוצהרת של ההגמוניה הכלכלית והפוליטית לא רק מכחישה את השנאה, אלא מתוך חרדה טוענת את ההפך הגמור – שהיא אוהבת עניים! או לכל הפחות מרחמת עליהם. לכבודם יוצא דוח העוני בכל שנה, ויום צאתו הוא יום השנה של העניים, ובו מכונן הסובייקט העני עם המקרר הריק, העברית הקלוקלת וחמשת הילדים שאין להם מה לאכול.

 

בהתאם לרטוריקה הזאת, נגזרים אופני פעולה כלפי העניים. צריך לעזור להם לצאת ממצב הביש של המקרר הריק שאליו נקלעו כפרטים, למשל, באמצעות הקמת עמותות שדואגות לחבילות מזון, או לחלופין, לפצות אותם על השנאה באמצעות קרנבל אהבה כמו "יום מעשים טובים", שייסדה שרי אריסון ויאיר לפיד אף הנחה אי אז, במחצית הראשונה של שנות ה-2000.

 

אבל מה שנקבע כדימוי של העני על ידי המעשים של ההגמוניה המדחיקה את השנאה שלה ובשביל הנוחות שלה, יש לו רק קשר חלקי ומגמתי עם המציאות - בדיוק כפי שהדימוי של היהודי עם השטריימל והציציות אינו מתאר את היהודי כלל. הלכה למעשה, קבוצת העניים הישראלים כוללת חלקים נרחבים מאוד באוכלוסייה והיא מגוונת במאפיינים הפסיכו-סוציו-דמוגרפיים שלה – אפשר לומר שהם כמעט בכל מקום.

 

האם אפשר לכתוב סיום אופטימי לטור על שנאת עניים? אני חושבת שכן. אם נעקוב אחרי מהלך חשיבתה של מלאני קליין, הרי שאהבת המציאות, כלומר, היכולת ללמוד אותה מתוך אחריות ולפעול לשינוי בעקבות אותה למידה, ובצד זה הכרה בהרס, בשנאה ובחורבן שאנחנו ממיטים בתוך הנפש פנימה ועל סביבותינו – הן תמציתן של פעולת תיקון לשנאה.

עוד בבית אבי חי