להקים מדינה בשביל הריח של שישי

10.04.13

מירב לשם חזרה ארצה אחרי שנים בנכר, ומנסה להתרגל מחדש למערכת היחסים המורכבת שלה עם ישראל. יום העצמאות הוא הזדמנות לחשבון נפש ולהחלטה לתת לזה צ'אנס

זהו יום העצמאות הראשון שלי בארץ לאחר 12 שנה, והתחושות מעורבות. לפני שלושה חודשים חזרתי לארץ לא התגעגעתי לצפירה (פלאש90) מהגולה הדוויה, שהיתה דווקא מאוד טובה אליי. מדי יום אני נשאלת על ידי מכרים חדשים - פרצופם אומר תמיהה אינסופית ואף אכזבה - "אבל למה? למה חזרת?". זו לא אכזבה ממני, אני מבינה - זו אכזבה שלהם מעצמם, שלא קמו ועשו ונסעו מפה. זו אכזבה שלהם מהמדינה, מהמולדת, מפיסת האדמה הזו שאבותינו נאבקו עליה והקריבו למענה כל כך הרבה. הרי את כל הסיפורים מלאי הפאתוס האלה בלענו לארוחת בוקר בשיעורי מורשת קרב של כיתה א'.

אז מה קרה פה? איך זה שאנשים לא מסוגלים לשמוח בשמחתי על כך שסוף סוף החלטתי להמיר את הדולרים בשקלים, את שיחות הסקייפ הטרנס אטלנטיות בשעות משונות בארוחות שישי משפחתיות, את וניס בולברד ברחוב אלנבי? נדמה שאי שביעות רצון בסיסית שורה על כולם, מ"המצב" האינסופי, הבוצי, המייאש, הכולל-הכול. כמו הסופה המכלה את כל הנקרה בדרכה ב"הסיפור שאינו נגמר", ה-Nothing.


ובתוך קשיי הקיום היומיומיים, או אפילו חרדת הקיום, בכל פינת רחוב יש סייל עצבני על מנגל שמנפנף עצבני עוד יותר הולך לתפעל במסיבת יום העצמאות. בארצות הברית חוגגים את ממוריאל דיי, יום הזיכרון, בברביקיו. בכל רשת שמכבדת את עצמה מתחילים למכור מערכות ברביקיו אימתניות וגחלים חודשים מראש. בוושינגטון הבירה מקיימים טקס בהשתתפות הנשיא והדגלים מורדים לחצי התורן ברחבי המדינה, אבל המשחק בטלוויזיה וה"על האש" הם הדרך האמיתית לכבד את נופלינו. או נופליהם.

וכאן? אני בחרדה מצפירת יום הזיכרון. לא התגעגעתי אליה. מילדות היא העבירה בי צמרמורת. אף פעם לא הרגשתי "איזה יופי, כל המדינה עומדת בדומייה ומרכינה ראשה יחדיו - כמה נפלא". מילדות תהיתי על שום מה מתו כל אלה, היפים והצעירים. על שום מה ולמה. ועכשיו, אני ערה באמצע הלילה, מסתכלת מהמרפסת על לילה שקט ביפו. רק טרקטור צהוב בשירות העירייה עובר בשדרה, תולה דגלי ישראל על כל עמוד, ומחר בבוקר נקום חגיגיים ולאומיים יותר.

" איך זה שאנשים לא מסוגלים לשמוח בשמחתי על כך שסוף סוף החלטתי להמיר את הדולרים בשקלים, את שיחות הסקייפ הטרנס אטלנטיות בשעות משונות בארוחות שישי משפחתיות, את וניס בולברד ברחוב אלנבי? נדמה שאי שביעות רצון בסיסית שורה על כולם, מ'המצב' האינסופי, הבוצי, המייאש "
אני זוכרת את סבתא מספרת לי על השמחה הבלתי ניתנת להכלה בערב ההוא, על מעגלי ההורה, איך התכנסו מסביב לכל מקלט רדיו, על ספירת הקולות. ויש גם את ההתרגשות העזה של בת דודתי האמריקאית, כשהסתובבנו יחד בהרצליה לפני מיליון שנה, בין פטישי הפלסטיק וספריי הקצף: "זה פשוט מדהים לחשוב שכולם כאן, אבל כולם, יהודים", אמרה בעיניים בורקות של מי שרגילה להיות סוג של מיעוט. אמנם מיעוט עשיר יחסית ושמח בחלקו, אבל בכל זאת - מיעוט.


ויש את השמחה הפרטית שלי על שבחרתי לחזור ולחיות את החיים שלי כאן למרות הקושי, אבל גם תחושה עזה בבטן שלא מאפשרת לי לשמוח ממש בכל זה, תחושה שיש כל כך הרבה דברים לא פתורים ביני ובין ארצי מולדתי. אף פעם לא הצלחתי לשיר בגאון "כאן, נולדתי! כאן נולדו לי ילדיי!" ולהרגיש שלמה, ללא ספקות. בעצם חזרתי לאחת ממערכות היחסים הסבוכות בחיי, כמו שחוזרים לבן זוג לשעבר, אחרי המון שנים ומשקעים ובני זוגמירב לשם אחרים. בהתחלה מנסים לייפות, לשמור על הסדר התקין, לא לחזור על טעויות העבר.


אז לפחות לעוד זמן מה, אני אשתדל לראות את הדברים היפים. לנסוע לטייל (אבל לא בימי חופש כלל מדינתיים, כי זה טירוף), לרכוב על אופניים בטיילת (אבל לא בחלק שעובר שיפוצים עם המון בטון), לשמוח על שהתקרבתי למשפחה ולחברי הילדות (שמנסים להתרגל לכך שאני קצת שונה מפעם), ובאמת, באמת אבל, לעצום רגע את העיניים בשישי אחר הצהריים, ורק להריח את הריח הזה באוויר, שאין בשום מקום אחר בעולם, ובשבילו, אפילו רק בשבילו, היה שווה להקים מדינה.

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

 

 

עוד בבית אבי חי