אין מתנות חינם

בשדה התעופה של האי התאילנדי פוקט אורבות נציגות של בתי מלון ובאמתחתן הצעות מפתות לנופשים הנוחתים. יוסי עין-דור ומשפחתו התפתו, וההמשך לפניכם

לפני כמה ימים יצאנו - זוגתי, אנוכי והבת שלנו - לחופשה השנתית, הפעם בתאילנד. הטיסה לבנגקוק היתה מצוינת. די היה בעובדה שאלונה ישנה יותר משמונה שעות מתוך הכמעט אחת עשרה שעות טיסה כדי להפוך אותה לכמעט מושלמת. מחלקת תיירים, אתם יודעים, עדיין נוחה פחות לכל כך הרבה שעות טיסה, אבל למה להיות קטנוניים - העיקר שטסים לחופשה.

 

מבנגקוק, אחרי המתנה של ארבע שעות, טסנו לאי פוקט, לחלק הדרומי שבו, השקט יחסית, זה שמשפחות יכולות לחיות בו בשקט יחסי, בלי הגירויים הזמינים שמחכים לצעירים הרווקים שמחפשים חיי לילה סוערים.

 

ממש לאחר איסוף המזוודות מחכות בשדה התעופה הקטן של פוקט נציגות של כל מיני בתי מלון מפנקים ורשתות שיווק אחרות. המטרה היא אחת: ללכוד את התייר ברשת. כשזה קורה, שלל הפיתויים המוצעים לך הם אינסופיים כמעט.(Thinkstock) 

 

שועל קרבות ותיק אנוכי בתאילנד, וכך גם זוגתי, אבל אנשים שונים אנחנו, מאוד. אני אפילו לא מעיף מבט לכיוון שלהן וצועד היישר קדימה; זוגתי, לעומת זאת, תשמח לשמוע מה יש להן להציע. וכך נקלענו אל הביתן המהודר והמטופח של רשת בתי המלון "מאריוט". אלונה ואני בחוץ, ואורית יושבת לה בנחת עם נציגת המכירות. השלב הראשון בפיתוי הוא הסעה חינם במונית ספיישל למלון, עניין של 750 באט, שהם מאה שקל. השלב השני הוא בחירה חופשית בין כמה אטרקציות: ספא הכולל מסאז', ארוחת ערב, טיול יומי, כרטיסים למופע או ארוחת ערב בפוקט פנטסי ((FantaSea. כל זה, כמובן, כולל הסעות מהמלון וחזרה. ומה התמורה? הרי חייב להיות כאן משהו. אה, בתמורה אנחנו מתחייבים לבוא למצגת של שעה וחצי, כך הובטח לנו, על רשת בתי המלון. הם יקחו, הם יחזירו. ועוד שני תנאים שאנחנו חייבים לעמוד בהם: הראשון - להיות זוג נשוי; השני - הכנסה שנתית של יותר מ-65 אלף דולר.  

 

אורית פרשה לפני את הרעיון ושיכנעה אותי נמרצות שאין לנו מה להפסיד; רווח נטו של כמעט 200 דולר תמורת הקשבה ובזבוז של חצי יום. מכיוון שרציתי להתחיל את המסע המשפחתי ברגל ימין, השמעתי קול מחאה במשקל נוצה והסכמתי. וכך החלו יחסינו עם מאריוט, חרף העובדה הברורה מאוד שאנחנו לא עומדים בתנאי הסף שלהם: אנחנו לא נשואים, ובעניין ההכנסה השנתית, זה לא עניינם ולא עניינו של אף אחד, ואין לי כוונה לשתף אותם בגובה הכנסתי. יש להם תנאי סף נוסף בלתי כתוב, ועל זה נרחיב בהמשך - בלי ישראלים.

 

ולמרות כל זאת, הנציגה המנומסת ביקשה את הדרכונים שלנו, ואני, החשדן, מיד אמרתי לה שאני לא מסכים שיצלמו אותם. הוראות המטה ללוחמה בטרור יושבות לי עמוק במוח, ולפיכך, אני סרבן דרכונים. לא מפקיד ולא נותן לצלם, אלא בבתי המלון, כי ממש אין ברירה. בתוך דקות סודרו העניינים: המונית חיכתה בחוץ, וזמן הפרזנטציה והאיסוף נקבעו. כל הדרך במונית, על חשבון מאריוט, אני אומר לעצמי ולזוגתי שיש כאן מלכודת דבש, שמשהו כאן לא מסתדר לי. די כבר, אומרת לי אורית, זו רשת עולמית מכובדת; מה הם כבר יכולים לעשות? תהיה עם ראש פתוח. אבל מה לי ולראש פתוח?

 

וכך הגיע היום המיוחל: בשעה שתיים וחצי בול המתינה לנו המונית. בשלוש וחצי היינו במלון מאריוט בצפון פוקט, על חלקת חוף מופלאה. צעירה תאילנדית קידמה את פנינו בנימוס בקבלה, בדקה שאכן בחרנו במופע "פוקט פנטסי" ואחר כך חיברה אותנו לגבר בלונדיני ממוצא דני ששמו לייף (בינינו קראנו לו חיים). אחרי מילות נימוסין מצדו וחוסר סבלנות כמעט מופגן מצדי, הוא החל לפרוש את משנתו. לא הבנתי מה הוא רוצה למכור לנו. אינספור פרטים ודברי הלל ושבח על רשת בתי המלון והעומד בראשה, ים של נתונים ושאלות רטוריות: אם אנחנו יודעים כמה, מדוע והיכן. האיש פשוט חפר וחפר בלי לנשום. אבל הבטחתי להיות שקט וסבלני, אז רק זזתי במקום ולא ממש קמתי. הידעתם למה שנת 1984 חשובה כל כך? רמז: לא בגלל ג'ורג' אורוול. הידעתם מה קרה בשנת 2006? הוא לא התכוון למלחמת לבנון השנייה. חיים שלנו חי בעולם משלו ושל מאריוט, וכל השאר לא מעניין.

  • " ידעתי מהרגע הראשון שלא תקנו, אמר נציג המכירות. באתם רק בגלל כל המתנות שאנחנו נותנים. בגלל זה אנחנו לא מזמינים ישראלים לפרזנטציות שלנו "

 

ואז חיים ניסה למכור לנו יחידת נופש במחיר התחלתי של 27,300 דולר והוסיף שאנחנו צריכים להחליט באותו היום, אחרת נצטרך לחכות 18 חודשים עד שיתאפשר לנו שוב לקנות את המציאה הזאת. איך ששמעתי את זה, אמרתי לחיים - שכח מאיתנו. חיים, אנחנו ישראלים, מי יודע מה יהיה מחר. אתה רוצה שנחליט עכשיו, תגיד, השתגעת? ואז הוא אמר: ידעתי מהרגע הראשון שלא תקנו. באתם רק בגלל כל המתנות שאנחנו נותנים. ואני לא הכחשתי. בגלל זה, הוא אמר לנו, אנחנו לא מזמינים ישראלים לפרזנטציות שלנו. אני לא יודע איך אתם כאן. אתם הזמנתם אותנו, אני אומר לו, ראיתם את הדרכונים שלנו, ידעתם שאנחנו ישראלים. ותגיד, אני שואל אותו, באמת יש כאלה שקונים? 20 אחוז, הוא עונה לי, וזה רק בגלל שאנחנו מגבילים את המכירה.

 

אני לא האמנתי לשום מילה שיצאה לו מהפה, אבל זה לא הפריע לו להמשיך ולהאדיר את מאריוט ואת ההמצאה הגאונית של דירות הנופש. זה המקום למי שמחפש בתי מלון "חמישה כוכבים, שישה כוכבים ופלוס פלוס", 12 מסעדות במלון ועוד כהנה וכהנה במחיר שווה לכל נפש. תגיד לי, בנאדם, אתה רואה עם מי אתה מדבר? אני בנאדם של מלון חמישה כוכבים ושתיים עשרה מסעדות? אתה חושב שזה בכלל מעניין אותי? תן לי מלון שלושה כוכבים נקי ומסודר, ואני מבסוט. אני צריך מסעדה אחת שיהיה בה אוכל טרי וטעים, ואני סגור. גם אם היה לי, לא הייתי קונה את השטות הזאת. אבל חיים בשלו. ועד שלא עברו שלוש שעות ואמרתי לו שהילדה רעבה ואנחנו חייבים ללכת, הוא לא שיחרר.

                                                              (Thinkstock)

אז לחיים שלנו ולרשת מאריוט יש עכשיו עוד סיבה לא להזמין ישראלים לפרזנטציה שלהם. ולישראלים שבכל זאת רוצים להרוויח את ה-200 דולר האלה בבזבוז של חצי יום, תחשבו פעם נוספת. איך אמרה אמא שלי, עליה השלום: "אנחנו לא עשירים מספיק כדי לקנות בזול".

עוד בבית אבי חי