לא מנהיג, מענטש

על רקע אירועי השבוע האחרון, הצפייה בתוכנית הריאליטי "היפה והחנון" הבהירה ליוסי עין-דור שבשביל להיות בן אדם לא צריך להיות חכם גדול. ואם אין לך את זה, נראה ששום דבר כבר לא יעזור

הרבה זמן ניסיתי להימנע מראיית תוכניות ריאליטי בטלוויזיה. ניסיתי ונכשלתי. אין מה לעשות - המציצנות היא תכונה אנושית ידועה. זה מה שעושה העיתונות כל הזמן; זה מה שעושה הטלוויזיה כתוכניות בידור. נכון, זה טראש, זבל של טלוויזיה, ובכל זאת, יש בזה משהו מרתק. הנה לדוגמה "היפה והחנון", המשודרת בערוץ 10. מרבית הבנות המופיעות בתוכנית הזו הן באמת סוג של עלבון למין הנשי. הן בטוחות שהן נראות טוב; סליחה, לא טוב, מעולה (מראה הוא עניין של טעם אישי, ולא אוסיף), אבל לא המראה הוא העניין, כי אם משמע האוזניים - לשמוע אותן זה כבר הרבה יותר מדי. בעניין הזה אין לי כוונה להרחיב כי אין לי כל רצון להעליב אותן. אני צופה בהן וחושב על ההורים שלהן, על האחים שלהן, על חוג המכרים שלהן. האם הם מתביישים בשבילן? האם הם נבוכים? ממש לא. הבנות האלה הן תוצר של חינוך מבית ומסביבה, הן תוצר של מערכת חינוך. אם הן כאלה, ברור לי שגם הקרובים להן הם בעלי מטען תרבותי והשכלתי די דומה, תחומי עניין קרובים ועולמות תוכן חופפים.משהו מרתק. משתתפים מ"היפה והחנון" (יחצ,יוסי צבקר)

 

אף על פי שזה ביזיון, אני צופה בהן ברגעי השפל הקשים שלהן. אבל יש שם גם רגעים שמזכירים לי שאדם לא נמדד רק בהשכלתו, בידיעותיו ובתחומי העניין שלו. בראש ובראשונה אדם נמדד באישיותו ובאנושיותו, מה שביידיש נקרא מענטשקייט. ויש שם אחת, סיגל, שעוררה בי אמפתיה גדולה כלפיה, בשל האמפתיה הגדולה והחמלה שהיא מגלה כלפי בן זוגה לתוכנית. ידע אפשר לרכוש; תכונות אנושיות כאלה, לעומת זאת, אי אפשר ללמד.

 

בימים אלה של הפגנות המחאה החברתית אין צורך לחכות לתוכניות ריאליטי בטלוויזיה. הרשת מוצפת בחומרים מעודכנים: הווידאו זמין ומעודכן, לא כל שכן תמונות הסטילס. כשמשה סילמן הצית את עצמו, בתוך דקות הרשתות החברתיות היו מוצפות בתמונות ובדיווחים. ולמחרת, ראש הממשלה אומר שזוהי טרגדיה אישית ומדווח שהורה לכל הרשויות לבדוק את האירוע; שר החינוך מביע צער; ואת שר האוצר כלל לא שמעתי - כאן בדיוק חסר לגיבורי ה"ריאליטי" שלנו את מה שיש לסיגל מ"היפה והחנון" בשפע - אמפתיה ואנושיות.

 

אני לא רוצה להיכנס לנבכי הבעיות שהיו למשה סילמן מול הרשויות, מול הביטוח הלאומי ומול בתי המשפט. יש רבים כמוהו שנמצאים במצוקה ומתקשים להתמודד בחיי היומיום, ובכל זאת, אינם עושים מעשים קיצוניים של ייאוש. אבל להגיד שזו טרגדיה אישית, וכך לנפנף את הבעיה כאילו אינה קיימת גם אצל רבים אחרים, זו זחיחות, יוהרה, חוצפה וחוסר רגישות. ואלו הם מנהיגינו, אלו הם האנשים שאנחנו במו ידינו בחרנו בקלפי. אז על מי אנחנו מלינים?

  • " להגדיר את המקרה של משה סילמן כ"טרגדיה אישית" זו זחיחות, יוהרה, חוצפה וחוסר רגישות. ואלו הם מנהיגינו "

 

ואז מאגף מימין העיתונאי קובי אריאלי ומפרסם טור אישי באתר mako ובו הוא טוען כי מי שדחף את משה סילמן למעשהו הם בעצם מארגני המחאה, שאותם הוא מכנה "קבוצה די גדולה של צעירים שאפתניים שלא מוצאת עתיד, וגם ההווה שלה זרוע מהמורות". לא אטימות המוסדות חלילה, לא המדיניות של ממשלות ישראל מאז מהפך 77', לא המנהיגים שנותנים עכשיו מיליונים למכללת אריאל כדי שתהפוך לאוניברסיטה. לדברי אריאלי, מנהיגי המחאה הם אלה שהביאו את סילמן לביצוע המעשה: "הוא קורבן של האשליה שנמכרה לו באכזריות במהלך השנה האחרונה. האשליה של איזו 'רוח מהפכנית' השוטפת את המדינה. איזו מין אילוזיה משיחית שכזו, הגורמת לאנשים לחשוב כי 'משהו גדול קורה'", כותב אריאלי מתוך עולמו הרוחני, מנותק ממציאות של עשרות אלפי בני אדם. גם זאת סוג של התבוננות על החיים, סוג של ריאליטי פרי דמיון שאינו קשור לכלום. גם אריאלי החכם והמתחכם יכול עוד ללמוד משהו מסיגל מ"היפה והחנון", כי יש דברים שבנוגע אליהם לא חשוב איזה תלמיד חכם ומוכשר אתה - אם אין לך אותם, אז כנראה לעולם גם לא יהיה.   

 

 

עוד בבית אבי חי