משא המתן

שני צדדים לחג השבועות: האחד - חג מתן תורה; השני - חג הביכורים. באחד עוסקים בחוויית הנתינה של תורה מסיני והעברתה מדור לדור - "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע..." (אבות פרק א', א'); בשני עוסקים בחווייה של הקרבת ביכורי פירות הקיץ, בהקרבה של משהו השייך (בתודעתי) לעצמי ובהעברתו למה שמחוץ לי, שמעלי: "אדם כי יקריב קורבן לה'".

בשורות הבאות אבקש לדייק את המבט על ההבדל שבין נתינה להקרבה. את הדרוש אבקש לייחד לאבי האומה, גדול הנותנים וגדול המקריבים - אברהם אבינו.

אברהם יוצא למסע חייו מתוך תחושת שליחות של נתינת ברכה לכל סביבותיו. הצו האלוהי מכוון אותו לתכלית הווייתו: "היה ברכה". אברהם מקבל מהקב"ה את האחריות למלא את העולם בברכה. הוא מקבל תפקיד להעביר הלאה את הכוח שמעניק לו ה', בכל מעגלי החיים שלו. ולא זאת בלבד - הקב"ה אומר לו גם זאת: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" - הברכה הזו, כוח החיים שנתתי לך, צריך להגיע לאנושות כולה. כך מבאר הרמב"ן בפירושו: "כי כל משפחות האדמה יתברכו בו, לא אנשי ארצו לבד".

 
אברהם הנותן לא ראה חיסרון בעולמו. תחריט של אפרים משה ליליין

בראשית דרכו אברהם נותן לכל סביבותיו. בכל מקום שבו הוא נוטע את אוהלו, הוא בונה מזבח וקורא בשם ה'. המזבחות שבונה אברהם בראשית הדרך משולים לנתינה רכה, נעימה ומשמחת. הוא רואה ברכה בכל עמלו, יושבי הארץ מאירים לו פנים וברכת שמים ממלאת את כליו בשפע ברכה. את האורחים הפוקדים את ביתו הוא מלמד שהכל נהיה בדברו, שיש אלוהים עושה שמים וארץ ויש מנהיג לבירה. אברהם הנותן הוא אברהם שלא ראה חיסרון בעולמו ולא ראה רעה בימיו: "ה' בירך את אברהם בכל". כשהקב"ה אומר לאברהם להביט השמימה ולספור את הכוכבים כדי לקלוט את אינסופיות השפע שמשפיע עליו, מגיב אברהם במרירות: "הן לי לא נתת זרע". הערירות מרוקנת את אברהם הנותן. ובברכת שמים, גם חיסרון זה מתמלא, והנה - ה' פקד את שרה, והיא יולדת בן לזקוניו. כעת, שמחתו שלמה.

מבחן העקדה

ואז, רק אז, עובר אברהם מעולמו של הנותן לעולמו של המקריב: "קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה".

" אלף פרשנים לא ירפאו את כאב הניסיון של אברהם. הדרישה האלוקית מחייבת את אברהם להוציא את לוז החיים שמזין את כל עולמו ולהעלות אותו על מזבח האמונה באלוהים "

אלף פרשנים לא ירפאו את כאב הניסיון הזה של אברהם. הדרישה האלוקית מחייבת את אברהם לא רק לתת, אלא גם להקריב. להוציא את לוז החיים שמזין את כל עולמו ולהעלות אותו על מזבח האמונה באלוהים.

מבחן העקדה הוא מבחן ההקרבה שנשגב מכל בני האדם. אדם מקריב קורבן למען משהו שממלא את לבו באהבה או ביראה. בחברה המקראית, שבה היה מקובל להקריב את הבן הבכור לאל כאות לאהבתו, היה צריך לגלות לאברהם את החידוש שבעבודת אלוהיו: "אל תשלח ידך אל הנער". הקרבה - כן, אך לא במחיר של חיי אדם. המסר הגדול של סיפור העקדה הוא שיש הקרבה בעולם, אך יש גבולות שאותם לא עוברים.  

מאז ועד היום נבחנים בניו של אברהם במבחן הנתינה וההקרבה. מידת החסד של אברהם בוחנת את היות בניו של אברהם גומלי חסדים, רגישים לסביבה ומעניקים טוב לסביבתם. מידת האהבה של אברהם בוחנת את היות בניו של אברהם דבקים באמונתם ומושרשים בזהותם, ומתוך דיבוק זה, מסוגלים להעפיל אל פסגת ההקרבה. 

התפילה הקבועה בשפתותינו היא שנזכה לחיות חיים של נתינה ונמלא את סביבותינו בברכת אברהם בלי מבחני גבורה הרואיים. במצבי קצה נדרשו יהודים למסור את נפשם על אמונתם ולמען עמם. סיפורי הקרבה של יחידים נהיו לסימון גובה של ההיסטוריה היהודית. בתמצית המחשבה היהודית עומדת ההכרה שיש משהו אשר כדאי למות למענו. 
הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי