גן העדן הישראלי

כשלמדינת ישראל מלאו 60, יצא לדרך מסע יהודי-ישראלי, שאליו הצטרפו מיטב בניה ובנותיה של הארץ הזו על גווניהם, אמונותיהם ודעותיהם השונות. במסע השתתפו ארבעה מניינים של אישים יהודים, שהפליגו בציפייה אל המחר הישראלי, כדי להבין מאין הוא בא ואנה הוא הולך. הם ביקשו לשרטט תרחישים לעתידנו כאן, לפי שיטה מתודולוגית שפיתח אדם קאיין ועמו קבוצת מחקר באוניברסיטת אוקספורד.

היוזמה המשותפת של הקבוצה, בסיועה של עמותת "צו פיוס" ובהנחייתם של אבנר הרמתי, שי בן יוסף וטובה אוורבוך מארגון "בסוד שיח", ריתקה את משתתפיה. שלא במתכוון, היא הפכה אותם לחבורה יוצאת דופן בנוף הישראלי. הקבוצה סיימה את תפקידה לפני שנים, אך היא ממאנת להתפרק. ידידות אמת אמיצה נרקמה בין חכם חרדי קשיש מירושלים לבין עיתונאית שעלתה מחבר העמים, בין פרופסור ידועת שם ועטורת מוניטין משמאל לרב לאומי דעתן מימין. היה זה מיזוג אנושי של כל ה"אחרים" בחברה הישראלית עם "אדוני הארץ": דמויות שמקומן הטבעי בחיים הציבוריים הוא משני עברי המתרס, אך היו לאחים אוהבים. הבלתי אפשרי לכאורה היה גם היה עוגן איתן לידידות מופת. הבדלי האמונות וההשקפות לא היו לאבן נגף, אלא לאבן פינה.

יש מקום לדיאלוג (פלאש 90)

הקבוצה בחנה תרחישים שהתקיימו בדרום אפריקה, בעידן תום תקופת האפרטהייד, וכיצד אפשר להשליך אותם על החיים בישראל בטווח של עשור, בין 2008 ל-2018. ההפתעה היתה גדולה: כל המושכלות הראשוניות, שנגעו בעיקר לחיכוך הישראלי-פלסטיני, נשחקו ונעלמו כלא היו. את מקומן תפסו תרחישים שגרעינם המשותף היה התחדשות יהודית-ישראלית. חמשת התרחישים שסיכמו את הפרויקט זיהו מגמה בולטת החותרת להתחדשות כזו, בין אם בכיוון הליברלי-חילוני, המסורתי או החרדי.

השבוע, כשנחשפתי לדו"ח גוטמן החדש, הבנתי אל נכון עד כמה צדקנו אז. גם אם המגמה הדתית התעצמה בעשור האחרון, מחמת הגידול הדמוגרפי או מפאת שינויים אחרים, הכמיהה הישראלית לאותה התחדשות עדיין חיה ונושמת. הרצון עז לרענן את העוגנים היהודיים בחינוך, בפרהסיה ובהכרה בחיוניותה להמשך קיומנו כאן מרנין את לבי.

מבחינתי, קבוצת המסע היא ההוכחה החותכת שחרף מרחקי הזהות, פערי התרבות והאמונות המנוגדות, יש מקום לדיאלוג מוצלח ולחיים משותפים בגן העדן שאליו זימנה אותנו ההשגחה העליונה לחיות בו יחדיו. כפי שקבע גדול תלמידי הבעש"ט, הרבי מפולנאה: אנו בוראים במו ידינו את גן העדן ואת הגיהינום שלנו.כמי שעוסק זמן רב בשיחות על יהדות, בעיקר בקרב אוכלוסיות שאינן שומרות מצוות, צר לי מאוד שלמרות התחזקות האמונות והפולחן, אין התחזקות מקבילה בהיכרות עם
התרבות התורנית הענפה, שעדיין מוטלת במידת מה בקרן זווית. היכרות זו חיונית מאוד לבניית חיים משותפים, כי היא מקלה על השיח, מקדמת את ההבנות ומגדילה את אזורי הפשרה. היא נחוצה מאוד לנוער הישראלי, לטובת המחר שלו וזיקתו אל העם.

ככל שהשיח יהיה יהודי יותר, כך יגדלו סיכוייו. האתגר הזה מוצב לפתחנו: עלינו מוטלת החובה לשרטט את התרחיש השישי, שיגדיר איך נוטלים את המגמות והופכים אותן לאבן יסוד בבנין הבית היהודי המתחדש ולעתיד טוב יותר לילדינו.