פתאום החיים הם סרט אימים

16.08.09

אולי לא שמתם לב בזמן שישנתם - המדינה הזאת הפכה לגיהנום. בסוף שבוע אחד נמצאו בני אדם כשהם מבותרים ושרופים, שחוטים וטבועים. עכשיו אנחנו נאלצים להיאבק על צלם האדם שלנו. יוסי שריד כותב בעקבות הרצח בתל ברוך

אולי לא שמתם לב בזמן שישנתם: המדינה הזאת הפכה לגיהנום, שלאו דווקא אנשים-חטאים נשלחים אליו, גם חפים-מחטא מועמדים בכל רגע להישלח. אין כאן טענה שאזרחים-ישראלים מתגלגלים ביותר זפת ונוצות מאשר במדינות רבות אחרות; אך יש כאן טענה שישראל היא מדינה אלימה במידה בלתי נסבלת, ואין עוד במה להתגאות, רק להתבייש אם לא להתייאש.

עדיין זכורים לי ימי האוניברסיטה שלי בניו-יורק, איך היינו מתנשאים על "המקומיים": בישראל כל זה לא יכול היה לקרות, אמרנו למארחינו, שעה שצפינו יחד בעיניים קרועות בגילויי אלימות יומיומיים, שהקפיאו דם בעורקים. בישראל, סיפרנו להם, ילדים קטנים יכולים להסתובב לבדם בלי חשש, ורע לא יאונה להם. בינתיים, מאז, נתהפכו היוצרות: תל-אביב היום דומה לניו-יורק מאתמול, ואפילו לשיקגו המיתולוגית-פתולוגית, יותר משניו-יורק ושיקגו דומות לתל-אביב. מה שראינו פעם רק בסרטים, עכשיו אנחנו רואים גם בחיים; פתאום החיים הם סרט-אימים.
 
חוף הים – בעיקר בחום הקיץ הכבד – הוא מקום מועד לפורענות דמים. את זה אנחנו יודעים מאז קראנו בפעם הראשונה את "הזר" של אלבר קאמי, ומאז שנצרבה תודעתנו ברצח-ארלוזורוב. החוף הזה, שלכאורה אמור להיות מקום של התרגעות, הוא מקום של אלימות כבושה, והכבוש סופו להתפרץ. רק פילוסופים או פסיכולוגים חברתיים יוכלו לפענח במקצת את התופעה הזאת.

 פתאום החיים הם סרט אימים
הספסלים שעליהם ישבו בני משפחת קרפ. צילום: פלאש 90


ואין תחום בחיינו, שבו שיתוף הפעולה בין יהודים לערבים הוא כה הדוק כמו בין פושעים; הלוואי בתחומים אחרים  סולידריות שכזאת – לחיים מכוערים ולמוות. לעולם לא אבין למה דווקא הפשע והרשע גורמים לאנשים לשלב ידיים, ואילו הרצון הטוב מאגרף אותן. גם זאת תופעה שתנותח על-ידי מומחים לאקזיסטנציאליזם, השולל מהחיים את משמעויות העבר והעתיד, ומותיר אותם עם ההווה לבדו, ועם המוות.

בסוף שבוע אחד נמצאו בני אדם – בחלקם חסרי זהות – כשהם מבותרים ושרופים, שחוטים וטבועים, ומי זוכר את הטבח במועדון ההומוסקסואלים. עכשיו אנחנו נאלצים להיאבק על צלם האדם שלנו. גם לנו עצמנו לא לגמרי ברורה הכתובת, למי בדיוק מופנית תחינתנו, יש כל כך הרבה כתובות על הקיר, ואין שום כתובת לאבן שזועקת מהקיר: אל תעשו לנו את זה, אל תדיחו אותנו לדבר עבירה, אפילו לא להרהורי עבירה שקשים מעבירה. הייצר משיאנו להציע עונש מוות לכנופיה הזאת מתל-ברוך; להמליץ לפחות על אקדחו של שי דרומי בחגורה או על אקדחו של מרסו מהרומן של קאמי. רק במחשבה שנייה אנחנו שבים לעשתונותינו: הרי בכל המדינות המתוקנות כבר אין הממלכה מוציאה להורג, משנוכחה לדעת ששכרו של עונש מוות יוצא בהפסדו. גם לא היינו רוצים בכל-הארץ-אקדחים-אקדחים, כשכל יד קלה על כל הדק.

אני עצמי נתקל בה, באלימות היורדת לחיינו וממררת אותם, בכל פעם שאני יוצא מהבית ובא בקהל. כבר מזמן מזהירים אותי בני ביתי לבל אעז להעיר למישהו, לחנך אותו. הם נורא רגישים, המנוולים, ועל נקלה עולה להם הדם לראש. אף פעם אינך יודע, מסבירים לי, עם מי יש לך עסק, ואולי יש לו סכין. אבל אני מתקשה להתאפק ולשתוק. הרי שתיקה דומה להודאה,  ובכסות הפחד שמשתיק ומשתק – האלימות גוברת, ותמשיך לקעקע את היסודות. ברור שאני מפחד להתערב, אך מהפחד שלי אני מפחד יותר.

לפעמים אפשר להתרשם, שגם האלימות עוברת אצלנו תהליך של הפרטה. למדינה כבר אין מונופול על השימוש בכוח. אנחנו מתראים עם האלימות בכל מקום – באזרחות ובצבא, בבית-ספר ובבית-חולים, ברשות-הרבים וברשות-היחיד, כשנוסעים וחונים, בפרהסיה ובמשפחה; גם הבית כבר לא מבצר, הוא עלול להתגלות כמלכודת עינויים ומוות. וכאשר  המדינה מנושלת ממעמדה הכוחני הבלעדי, היא עצמה נופלת קורבן; היא מאבדת את אמון כל אזרחיה ונותרת מסגרת חלולה; איזו מדינה.

יוסי שריד
הדברים התפרסמו גם בעיתון הארץ

ערך מוסף, אתר התוכן של בית אבי חי, גאה לסכם שנה ראשונה ברשת. במהלך השנה האחרונה העלינו מאות מאמרים, כתבות ועבודות וידאו. לעיתים היינו ביקורתיים, לפעמים משועשעים, פה ושם מעמיקים ולפרקים הגותיים. השתדלנו לחבר ולהיות מחוברים - לחיים, לרעיונות, לאנשים.
במהלך השנה האחרונה הצטרפו גולשים רבים למעגל הקוראים הקבועים. שמחנו לקבל תגובות רבות ומגוונות. נשמח להמשיך ולקבל מכם
תגובות נוספות.  הצלחנו לעניין גם אתכם? ספרו עלינו לחבריכם.

Model.Data.ShopItem : 0 0

עוד בבית אבי חי