ידינו לא שפכו ועינינו לא ראו?

20.08.09

במציאות שבה ילד רואה בטלוויזיה 8,000 רציחות בממוצע עד סיום בית הספר היסודי, אנחנו נדרשים לבחור צד. אלי ויסברט - עליות - פרשת שופטים

ראשון
יום רביעי: חלקי גופת אשה נמצאו בתוך פח אשפה בוער ברמת גן.
יום שישי: חלקי גופת אשה נמשו ממימי נחל אלכסנדר.
יום שישי: גופתו של רפאל מיריאלשוילי נתגלתה ליד צומת בית דגן.
שבת: לאונרד (אריק) קרפ נרצח בחוף תל ברוך בתל אביב. 

שני
כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל בַּשָּׂדֶה; לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ, וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל - וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל; וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה  אֶל נַחַל אֵיתָן  אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ. וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה  בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים... וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל - יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ:  "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ, יְהוָה, וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם.

וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ; כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.

שלישי
מה זאת אומרת "מה לעשות?", אומר לי המשורר, תכתוב על זה. תקדיש טור נוקב לאלימות המשתוללת, להתדרדרות המוסרית, לקריאה ללקיחת אחריות.

רביעי
סצינות הקרב מבוימות ביד אמן ומזכירות מעט את הסגנונות שנראו ב"מטריקס" (אם כי הקרבות כאן חינניים יותר וקצרים יותר בדרך כלל, וטוב שכך...) וב"נמר דרקון". גם התלבושות והתפאורות שנבחרו מרשימים ומשלימים את האווירה המהפנטת שבונה טרנטינו. טרנטינו, עם זאת, לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה, ובכל קטיעה של איבר בחרב מתעופפות ליטראות על ליטראות של דם, בכמויות שלא היו מביישות את כמות הבירה המצויה בחבית.
(אתר Seret.co.il)

 
חמישי
מה אני אגיד לו? שאלימות תמיד היתה? שרצחנות מפלצתית היתה כאן הרבה לפני ערוצי האקשן ומשחקי המחשב המדממים? שהזעזוע התקשורתי המתחסד מהאלימות (שהתקשורת עצמה מקדמת) אולי חדש, אבל יצר לב האדם באמת רע מנעוריו?

שישי
ועדיין, הידיעה שאתה יכול לצאת מהבית ופשוט לא לחזור. הרעיון הזה, שיש אנשים בחוץ שמבקשים את נפשך או נפש אהוביך סתם, בלי הצדקה מלבד זעם בלתי מרוסן. מוות שרירותי כמו מחלה. כמו מגפה. זה מטריף. זה מייאש.

שביעי
האם מעמד לקיחת האחריות הקולקטיבי של עגלה ערופה פותר את בעיית האלימות? קשה להאמין. ועדיין, עבור משתתפיו זוהי חוויה בעלת משמעות. חוויה שמחדדת את ההבדל בין טוב לרע, מגדירה מחדש את הבלתי נסבל, מותחת קו אדום עבה וברור. המאבק באלימות הוא מאבק ברוחו הרעה של האדם. מאבק שאין לו סוף, אבל אסור להיכנע בו. במציאות שבה ילד ממוצע רואה בטלוויזיה 8,000 רציחות ו-100,000 פעולות אלימות עד סיום בית הספר היסודי, אנחנו נדרשים לבחור צד. האם נקבל את האלימות כחלק ממציאות חיינו - בתרבות, בבתי הספר, בכבישים - או שנבחר להקיא אותה.

מפטיר
ומצד שני - האם אי האלימות אינה בדיוק מה שהוביל את האנשים מסביב לסובב ראש? להיכנע ללא קרב? להניח לבריונות לנצח? האם כל הדיבור יפה הנפש הזה על אי אלימות לא מייצר את הקורבנות הבאים, ואת אלה שלא יידעו להגן עליהם?

אלי ויסברט

*
לקריאת מדור "עליות" פרשת ראה
לקריאת מדור "עליות" פרשת עקב


לוגו מדור עליות 
*
ערך מוסף, אתר התוכן של בית אבי חי, גאה לסכם שנה ראשונה ברשת. במהלך השנה האחרונה העלינו מאות מאמרים, כתבות ועבודות וידאו. לעיתים היינו ביקורתיים, לפעמים משועשעים, פה ושם מעמיקים ולפרקים הגותיים. השתדלנו לחבר ולהיות מחוברים - לחיים, לרעיונות, לאנשים.
במהלך השנה האחרונה הצטרפו גולשים רבים למעגל הקוראים הקבועים. שמחנו לקבל תגובות רבות ומגוונות. נשמח להמשיך ולקבל מכם
תגובות נוספות.  הצלחנו לעניין גם אתכם? ספרו עלינו לחבריכם.

עוד בבית אבי חי