היו דברים מעולם

19.07.10

לפני פינוי גוש קטיף הבטיחו רבנים כי "היה לא תהיה". המצב בפועל, כידוע, היה אחר. האם מותר למנהיגים להצעיד את קהילותיהם במסלול שמוביל להתנגשות בין האמונה לבין המציאות?

אחת השאלות הכואבות המרחפות מעל פינוי גוש קטיף וצפון השומרון היא האמירה "היֹה לא תהיה". רבנים עודדו את המתיישבים להמשיך לחיות את חייהם ללא שום הכנה נפשית וחומרית לאפשרות שיהיה פינוי, וכתוצאה מכך היו יישובים כמו עצמונה, שבהם אנשים המשיכו לעבוד ולבנות את בתיהם עד רגע הפינוי עצמו, ורק אז החלו לארוז במהירות את הציוד הרב שהיה ברשותם. אנשים אלו עמדו ביום הפינוי מול חורבות עולמם כמעט עירומים (לפחות מבחינה נפשית) והמשבר הכה בהם בכל עוזו, לכאורה ללא שום הכנה. לאור זאת עולה השאלה אם מותר למנהיגים רוחניים להוביל אנשים בדרך זו, שבה לא ניתנת הדעת על אפשרות כישלון והאמונה שלא יקרה כלום מתנגשת בעוצמה עם המציאות. האם אנשים לא הובלו כך אל משבר אמוני עמוק, שריסק אותם והקטין את יכולתם להשתקם ולהמשיך לקיים חיים משמעותיים גם אחרי אסון הפינוי?

חמור מכך: מבין השיטים עולה השאלה אם מותר למנהיג רוחני, מדיני או צבאי לקחת אחריות כזאת על ציבור מאמיניו, שכולל גם אנשים תלותיים וחסרי מודעות עצמית שמתקשים להתמודד עם אסונות ושישלמו מחיר יקר על היסחפותם העיוורת אחרי האידאה, אם זו תתנפץ בפניהם?

 


המלך המשיח?
ניתן להביא דוגמאות רבות מאוד למקרים שבהם האמונה ברעיון מסוים וההליכה אחרי מנהיג שקבע כי מציאות מסוימת תקרה גרמו למשבר אמוני קשה אצל המאמינים או לאסון חמור. כך קרה, למשל, עם התאסלמותו של שבתאי צבי, בכת של דייוויד כורש, והדוגמה הידועה מכולם היא של הקומונה של ג'ים ג'ונס, ג'ונסטאון, ש-909 מחבריה התאבדו בעקבות לחץ חיצוני. יש לציין כי ברוב המקרים היה הגורם לנזק - כלומר, מנהיג הקבוצה - אדם לא שפוי או שקוע בשגעון גדלות, אך לא תמיד כך המצב. חז"ל, למשל, אומרים שיציאתו של יאשיהו המלך לקרב עם פרעה במגידו נשענה מבחינות רבות על אמונה, אך ההליכה אחריה הובילה לאסון. לדברי חז"ל, יאשיהו נסמך על הפסוק "וחרב לא תעבור בארצכם" בלי להבין שמדובר במציאות שבה כל העם דבק בבוראו, וזאת לא היתה המציאות בימיו.

לדעתי, המקרה המשמעותי, הרלוונטי והדומה ביותר למקרה של גוש קטיף הוא מנהיגותו של הרבי מלובביץ', האדמו"ר האחרון של חב"ד, שלדעת מבקריו הוביל את החסידות למסע משיחי מסוכן. הדוגמה דומה כיוון שגם כאן בחרה קהילה שלמה, הכוללת אלפי אנשים, לא להביט אל המציאות הריאלית אף כשזו היתה ברורה לחלוטין, והאמינה במשיחיותו ובנביאותו של האדמו"ר עד הרגע האחרון וגם אחריו. החסידים האמינו במשיחיותו של הרבי גם כשזה היה מחובר למוניטורים ולמכונת הנשמה אחרי אירוע מוחי, חסר הכרה לחלוטין. בשני המקרים היתה התנגשות חריפה בין המציאות הפיזית למציאות האמונית, וקהילה שלמה צעדה אל נתיב שבו המציאות והאמונה יתנגשו. מעבר לכך, בשני המקרים לא מדובר היה במנהיג כריזמטי בעייתי, מצב שלא קיים בכל הדוגמאות ההיסטוריות.

מס תודעתי
מסיפורה של חסידות חב"ד עולה תשובה מורכבת לשאלה אם אחראי להוביל כך קהילה. מתברר שגם אחרי האסון, מות הרבי, הצליחו רוב החסידים להתמודד עם המשבר האמוני והתודעתי הקשה שפקד אותם ומנהיגיהם פעלו בעוצמה לתיקון השברים. רק בקהילות שבהם המשפיע החסידי עצמו היה אדם בעייתי או חסר יציבות נתפסה הקהילה להזיות משיחיות מהסוג שאנו רואים עד היום. כלומר, מבחן התוצאה מלמד שהמפגש בין קהילה ששבויה בחזון משיחי לבין המציאות הוא מפגש טראומטי, אך הוא אינו מהווה סוף פסוק אם בראש הקהילה עומד אדם מפוכח שיכול להוביל את מאמיניו. במקרה כזה ניתן לשקם את כלל הקהילה, כולל את השוליים החלשים, ולייצב את המצב.

לכן השאלה המרכזית בנוגע למפוני גוש קטיף היא, באופן מפתיע, לא השאלה איך מנהיגים רוחניים אמרו "היה לא תהיה", אלא איפה היו המנהיגים הללו יום אחרי הפינוי. כלומר, מותר למנהיג להוביל את קהלו למשבר אמוני אם יש בו את הכוחות לשקם את מאמיניו אחרי המשבר. אלא שלצערי, נראה שלפחות בחלק מהמקרים לא נעשה די כדי לשקם את אנשי הגוש. הסיבה לכך היא פוליטית - מנהיגים פוליטיים רצו שהמדינה תבצע את השיקום בשלומיאליות הביורוקרטית הרגילה שלה כדי שעקורי הגוש יהפכו לנטל על הציבור ויהוו תמרור אזהרה לפינוי עתידי ביהודה ושומרון. בכך לא גילתה הציונות הדתית את האחריות הציבורית שנדרשה ממנה כחברה כלפי המפונים.

לסיום אי אפשר להתעלם מהשאלה אם ראוי שמנהיג יוליך אחריו ציבור באמונה עיוורת וייקח הימור מסוג זה. לשאלה זו לעולם לא תהיה תשובה חד משמעית. כל שינוי תודעתי או חברתי (הקומוניזם, שחרור האשה, חירות לאומית, חופש דתי ועוד) כרוך באמונה, על הסיכונים שבה, וממילא לעולם נצטרך לשלם מס תודעתי אם האמונה הספציפית שלנו הכזיבה.

כתב: אסף גולן

עוד בבית אבי חי