אין בי עוד פחד

"כששואלים אותי מה שלומי אני עונה 'נפלא', וכולם מתפלאים". אחרי שנים ארוכות של מלחמות, של כתיבה ושל התמודדות עם בגידת גוף, יורם קניוק כבר לא פחד מכלום, וחלם רק על מה שכבר היה. נזכרים ביוצר אהוב


בגיל 75 חליתי והייתי מת שבועיים. הייתי מאושפז בטיפול נמרץ והונשמתי שלושה חודשים. כבר הכינו הספדים עלי לעיתונים. ואז יצאתי. חליתי בעוד סרטן ולא נאבקתי בו כפי שכולם כביכול נאבקים, כי לא ידעתי איך נאבקים בחולי שבא ממני. אחרי כן לקיתי באירוע מוחי. חליתי במחלת דם קשה.

 

בגיל 79 התחלתי להחלים. וכיום, בגיל 80, אני חזק - ככה בערך. הגוף אמנם מעט לאה אבל הנשמה מוצתת. יש משהו בשבר הכלי שהייתי שהביא את דמותי בפני צעירים שרואים בי סופר כלבבם, כי הם מבינים כאב כמו שהיה לי. קשה להם בארץ הזאת שהיא מולדתם אבל לא בדיוק מגשימת חלומם וחלום הוריהם.

" וכך, בגיל 80, באה לי עדנה, כמו לשרה אמנו. וטוב לי. כששואלים אותי מה שלומי אני עונה "נפלא", וכולם מתפלאים. "

 

וכך, בגיל 80, באה לי עדנה, כמו לשרה אמנו. וטוב לי. כששואלים אותי מה שלומי אני עונה "נפלא", וכולם מתפלאים. מרלון ברנדו סיפר פעמים רבות בניו יורק של נעוריי השניים שיורם קניוק הוא האדם היחיד בניו יורק שכאשר שואלים אותו מה שלומו הוא גם עונה.

עתה, משחיי נהיו חופשיים וקלים יותר ובגיל 80 נולד לי נכד, התבקשתי לתאר איך מקונן מקצועי כמוני נהפך לזקן שאת כתביו קוראים צעירים שלא נולדו כאשר הם נכתבו. סופרת אמריקנית שקראה את ספריי אמרה לי שהיא חושבת שחלק מהסיפור שלי - הסופר שהיו לו קוראים מצוינים אבל לא רבים ומעט כבוד מהאקדמיה - נבע מכך שחיברתי את שפת המקרא, שאינה מסבירה דבר, ללחן הג'ז.

 

בעשר השנים שעשיתי בארה"ב כשברחתי מהסיוטים של מלחמת העצמאות ועסקתי בהבאת ניצולי לארץ, נדבקתי לקצב הביב-אפ, לקצב הג'ז, לנגינה של הבלוז. חיברתי אותם לאהבתי הגדולה לקלאסיקה המוסיקלית שירשתי מאבי, שהשמיע לי את בוקסטרהודה קודם ששמעתי את התקליט הראשון שנוגן בילדותי ונקרא "הבו לבנים".

 

הג'ז חדר אלי ותסס בי. הסופרת הזאת הסבירה כי לדעתה, אנשים שגדלו על מה שבא אחרי הג'ז הקלסי, כלומר הרוק והפופ וכל השאר, היו יכולים להתחבר לקצב הג'ז שנמצא במוסיקה הזאת.

 

 

יורם קניוק

 

יש בי חמלה ואין בי עוד פחד

 

אולי. חוץ מזה, תמיד עמדתי קצת בצד. עשיתי את מה שרציתי לעשות. מעולם לא הייתי סופר ישראלי, כלומר - כתבתי גם על ישראל, אבל כתבתי על יהודים. חייתי בגלות יהודית בארץ ישראל וחייתי את הקמת המדינה, שבה השתתפתי כי היא היתה מרד יהודי נגד תוקפנות ושנאת יהודים.

במלחמת העצמאות לא נקראנו "ישראלים", כי עדיין לא היינו. נקראנו "יהודים", ואני נהייתי יהודי בגיל מבוגר יחסית. לא דתי. לא יהודי לפי הלכה נושנה, אלא יהודי מהמקור שממנו באו הקבלה, החסידות, כל אותם פנים יהודיים נסתרים, נועזים והרפתקניים שהיו מחוץ לזרם המרכזי .

 

הספר הראשון שקירב אותי לצעירים היה "חיים על נייר זכוכית", המתאר את חיי בניו יורק של שנות ה-50. הצעירים התחברו לזה בעונג והעניקו לי אהבה. וזה גבר והלך. עתה, כשפרשתי את סיוטיי ממלחמת העצמאות - אותם סיוטים שאת סיפורם כתבתי בספר "תש"ח" במשך 60 שנה - באה מנוחה לייגע.

 

ובאמת טוב לי. אני יהודי מארץ ישראל, כי ככה היו אומרים המעפילים כשנתפסו על ידי הבריטים, ואני מחפש מולדת ולאום. המולדת שלי עדיין אינה מכירה בלאום שלי, כי היא מגדירה יהודי רק על פי ההלכה. אבל על פי ההלכה אף מלך בישראל לא היה יהודי אלא עברי - או מה שקראו אז "בני ישראל".

 

יש בי כעס וגם חימה, אבל יש בי חמלה ואין בי עוד פחד. אינני פוחד משום דבר. אינני מחכה. החלומות שלי הם על מה שהיה. החיים הקצרים שעוד נותרו לי יהיו על זכותם של אוהביי הצעירים לחיות במדינתם, שאינה מדינה מימי הביניים אלא מודרנית, חופשייה, צודקת וחזקה. 
 


עוד בבית אבי חי