שרטוט של צלם אנוש

מעטות היצירות שמצליחות לחולל שינוי תודעתי. האלבום "אפר ואבק" והסרט שנעשה בעקבותיו "בגלל המלחמה ההיא" הצליחו. 25 שנה אחרי, הבמאית אורנה בן דור עדיין מתרגשת מהתפנית שהתרחשה ביחס לדור השני ולסיפוריו הפרטיים, אבל חושבת שהעיסוק התמידי בשואה לא הביא את מדינת יש

"שיר ישן, מסתלסל ועולה בחלונות

ואורג לי זיכרונות" ("שיר אחרי הגשם")

"זה היה כמו מכת ברק", מתארת אורנה בן דור את המפגש עם יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שהוביל ליצירת הסרט "בגלל המלחמה ההיא". "כששמעתי את הסקיצות הראשונות של השירים מ'אפר ואבק' היה לי ברור שזה הסיפור". לא לכולם היה ברור שאת סיפורם של פוליקר, גלעד והוריהם ראוי להפוך לסרט קולנוע. "כשחיפשנו מימון לסרט אמרו לי: 'השואה זה פאסה'. אף אחד לא הבין שיש כאן סיפור עצום".

 

גם הרעיון לספר את סיפורו של הדור השני לניצולי השואה נראה היה מוזר, חסר ערך. "עד לאותו הזמן לא דיברו על המשמעות של להיות בנים של ניצולי שואה", אומרת בן דור, בעצמה בת להורים ניצולים. "כשהייתי באותן שנים בטיפול פסיכולוגי, המטפלת אמרה לי: 'אז מה אם ההורים שלך הם ניצולי שואה, גם מי שהיו בארץ סבלו'". רק לאחר יותר משנה של ניסיונות שכנוע נמצא תקציב צנוע שאִפשר את הפקת הסרט.

              בן דור: "אמרו לי: השואה 'זה פאסה'. אף אחד לא הבין שיש כאן סיפור עצום. יהודה פוליקר.

 

היום, 25 שנה מאוחר יותר, קשה לדמיין את פסקול חיינו ללא אלבומם של יהודה פוליקר ויעקב גלעד "אפר ואבק" וללא "בגלל המלחמה ההיא", סרטה של בן דור, המגולל את סיפורם. "כשתגדל" מושר בטקסים בבתי הספר, "אפר ואבק" מתנגן באוטובוסים במהלך המסעות לפולין ו"חלון לים התיכון" מושמע ברדיו בימי הזיכרון, וגם בסתם ימים של חול.

 

הסרט שוזר את סיפוריהם של ההורים, ניצולי מחנות הריכוז, עם נקודת מבטם של הילדים: החיים בצל סיפוריהם וסיוטיהם של ההורים; הזיכרונות מ"שם", שמשתקפים בכל מה שקורה כאן ועכשיו; המשפחות שהיו ואינן והצורך של הילדים, שנולדו בארץ, למלא את החלל הגדול שנפער בחייהם של ההורים. את מה שלא מספרים המשתתפים במילים, משלימים השירים: הטקסטים של גלעד והלחנים של פוליקר מספרים את סיפורם של ההורים דרך נקודת המבט של ילדי הדור השני; "כשתגדל" עוסק בחוויית הגדילה בבית רדוף זיכרונות מלחמה, "אפר ואבק" מתאר את מסעם של ההורים, הניצולים, למחנות ההשמדה, וב"חלון לים התיכון" הם חוזרים לניסיון לבנות חיים חדשים במדינת ישראל הצעירה.

 

"כשתגדל ויהיה לך ילד

שיבוא וישאל - מה יהיה כשאגדל

אז תגיד לו עזוב, אל תשאל" ("כשתגדל")

לסיפורם של פוליקר, יעקב גלעד והוריהם התוודעה בן דור במהלך עבודה על סרט אחר, "שבר ענן", שעסק באופן שבו התקבלו ניצולי השואה במדינת ישראל הצעירה. "חיפשתי ניצולי שואה שהגיעו לארץ ב-48', והצלמת ורדי כהנא, שגם הוריה ניצולי שואה, הפנתה אותי להוריו של יהודה פוליקר, שהגיעו מסלוניקי".


כך הגיעה גם להלינה בירנבאום, אמו של גלעד. המפגש עם בניהם של ניצולי השואה הוליד את הרעיון ל"בגלל המלחמה ההיא", ויצר חיבור מיידי בין בן דור ובין השניים. "גם ההורים ניצולי שואה, כך שהיה לנו הרבה משותף והרבה על מה לדבר". מהרגע הראשון, היא אומרת, ידעה איך ייראה הסרט: "סרט רזה, שבו הסיפור נמסר דרך עיני הילדים, וקול ההורים נשמע כמו רכבת מרחוק". " השיר 'אפר ואבק', ומה שהלינה בירנבאום אומרת עליו. היא אומרת ליעקב ש'הכול היה באושוויץ. הנצח היה שם. זה לא הר של אפר'. והיא מתכוונת לכך שבאושוויץ היה כל מנעד הרגשות האנושי: היו שם אהבה וחמלה, אינטימיות ומשפחה. הכול היה שם. זה המסר הגדול שהאלבום מעביר, וזה גם מה שניסיתי לתפוס בסרט "

 

כבר לאחר הקרנתו הראשונה של הסרט, בפסטיבל הקולנוע בירושלים בשנת 1988, היה ברור לכולם שהסרט הוא הצלחה מובטחת, בינלאומית. אבל לא רק הצלחה היתה כאן, אלא מעשה מהפכני של ממש: קולם של בני הדור השני לשואה נשמע בו לראשונה, בדיבור ישיר למצלמה או בתיווכם של שירי האלבום. "הקהל היה נשאר לשבת אחרי ההקרנה ולא קם מהמקום", נזכרת בן דור, "יהודה ויעקב הצליחו להפוך את הסיפור הפרטי שלהם למשהו קומוניקטיבי, שמצליח לדבר לכולם".

 

היה גם מי שהתקשה לקבל את החדשנות של הסרט?

"היו גם כאלה. אחרי שהסרט יצא היה מי שכתב 'איך מעזים לעשות על זה סרט, איך יהודה פוליקר מעז לשיר על זה'. הסרט היה שונה כל כך מסרטי השואה שנעשו עד אז, עם חומרי הארכיון המוכרים, הכל כך לא אישיים. בסרט היה ניסיון לייצר משהו אחר: פרטי, אישי".
 

"רק 25 שנה עברו מאז יצירת הסרט", היא מוסיפה, "אבל במובנים מסוימים נדמה שעברו הרבה דורות מאז. היום אני יכולה להסתכל אחורה ולומר שהיה לסרט תפקיד חלוצי. עכשיו נראה שיש אינפלציה של עיסוק בנושא".סמטאות הנפש. כרזת הסרט

 

ידעתם אז שאתם עושים משהו חדשני?

"אז לא ידעתי את זה. ומעבר לכך, למרות התפקיד המרכזי של הסרט, היו עוד אירועים באותן שנים שהיה להם חלק בתהליך הזה. שום מהפכה לא מתרחשת בגלל אירוע אחד. הדבר המרכזי שקרה הוא שכולנו, הילדים של ניצולי השואה, הפכנו לאנשים בוגרים, יכולנו לנסח את זיכרון השואה דרך העיניים שלנו, יכולנו כבר לדבר על זה. השנים שסביב יצירת הסרט היו השנים המשמעותיות של התהליך הזה, ובעיניי השנה שבה יצא הסרט, 1988, היא זו שמסמנת את התפנית ביחס של החברה הישראלית לשואה. פתאום נהיה משהו שאפשר לתאר אותו כ'שבר ענן' – פתאום התחילו לדבר על השואה ונוסד מה שתום שגב קרא לו 'דת השואה'.

 

"במובנים רבים, הסרט גדול מסך יוצריו. לא שיהודה ויעקב לא גדולים, אבל ההצלחה הגדולה של הסרט נובעת מהתזמון, מהעניין הגדול שהתעורר בשואה ובדור השני. אנחנו היינו פועלים בתוך פס הייצור של התקופה".

 

אמו של יעקב גלעד, הלינה בירנבאום, ואביו של יהודה פוליקר, ז'אקו, מפגינים פתיחות גדולה מול המצלמה.

"בניגוד להרבה ניצולי שואה שפגשתי מאוחר יותר, שהתחילו לדבר רק אחרי הרבה מאוד שנים, ההורים של יהודה ויעקב דיברו מהרגע הראשון. יש דמיון עצום בין שתי המשפחות; בשתיהן הילדים גדלו עם שידור קבוע של זיכרונות מהשואה. הסיפורים של ההורים חזרו על עצמם מאות פעמים, ויהודה ויעקב הכירו אותם בעל פה. הנפש שלהם חרוטה, מוטבעת, בזיכרונות של ההורים שלהם. הדיבור היה מאוד ורבאלי, פלסטי, והוא נמסר בלי להתחשב ביכולת שלהם, כילדים, להכיל את התכנים האלה. גם אבא שלי דיבר הרבה, אבל לא ככה. אצלנו בבית הדיבור היה הרבה פחות אינטנסיבי, ועדיין ידעתי הכול".

 

"עוד גבול אחד, עוד נצח זמן\ חכי לי, סלוניקי\

רבה הדרך ליוון\ חכי לי, סלוניקי" ("חכי לי סלוניקי")

"כשקוראים את מילות השירים של 'אפר ואבק' רואים שיש טשטוש גבולות מוחלט בין החווייה של ההורים לחווייה של הילדים. בשיר על החזרה לסלוניקי, למשל, זה נראה כאילו יעקב כתב את המילים שז'אקו, אביו של יהודה, יכול היה להגיד. הילדים האלה חוו את הדברים באופן יותר חזק מסתם 'זיכרון של ההורים"; הכול היה אצלם מאוד מפורט, מצויר במכחול דק, בלי לוותר על שום פרט. הרבה ניצולי שואה אחרים חששו לספר, ואם הם סיפרו זה היה תוך התנצלות על הצורך הזה. בשתי המשפחות שבסרט זה לא היה ככה: היה ברור מהרגע הראשון שצריך לדבר על הדברים". " בסוף השואה הופכת להיות זיכרון היסטורי, וזה טבעי. העיסוק התמידי בשואה לא הביא את מדינת ישראל לשום מקום טוב, ההפך הוא הנכון - היא העניקה לנו לא פעם הצדקה שהובילה אותנו למקומות לא הומניסטיים. ובכל זאת, הייתי רוצה שלבני הדור השלישי והרביעי ייגע הכאב האנושי, שיזדהו עם הסבל של האדם הפרטי. כולנו יודעים שסבל בסדר הגודל של השואה יכול לקרות עוד פעם, בקלות; המפלצת רק צריכה שיגרדו אותה "

 

איזה תהליך את עברת בעקבות הסרט?

"בשבילי זו היתה דלת להבנה עמוקה שלי את עצמי ואת הסמטאות הנפשיות שלי. דרך הסרט הבנתי דברים שאחר כך טיפלתי בהם כך או אחרת בעצמי".

 

איך ההורים שלך הגיבו אליו?

"כשאבא שלי ראה את הסרט בבכורה, הוא היה מטולטל. הוא לא הבין למה אני מתעסקת בזה, למה צריך לחזור ולדבר על השואה. למי זה מועיל. הוא לא זכר שהוא בעצמו סיפר לי את כל מה שעבר עליו כשהייתי ילדה. עשר שנים מאוחר יותר, שני ההורים שלי חוו התמוטטות, והזיכרונות חזרו אליהם בצורה אכזרית ונשכנית מאוד, כך שהסרט הקדים את המשבר הנפשי שלהם".

 

"ואם את נוסעת, לאן את נוסעת

הנצח הוא רק אפר ואבק" ("אפר ואבק")

איזה רגע מתוך הסרט משמעותי בעינייך במיוחד?

"השיר 'אפר ואבק' , ומה שהלינה בירנבאום אומרת עליו. היא אומרת ליעקב ש'הכול היה באושוויץ. הנצח היה שם. זה לא הר של אפר'. והיא מתכוונת לכך שבאושוויץ היה כל מנעד הרגשות האנושי: היו שם אהבה וחמלה, אינטימיות ומשפחה. הכול היה שם. בחמש השנים שהיה היתה באושוויץ היא חוותה מגוון של דברים. זה המסר הגדול שהאלבום מעביר, וזה גם מה שניסיתי לתפוס בסרט. זה לא 'סרט שואה', זה סרט על אנשים שעברו שואה. הייתי רוצה שהסרט ייכנס לאותו מדף של ספרי פרימו לוי: דרך האירועים הגדולים, ההיסטוריים, ביקשתי לשרטט בעדינות צלם אנוש".

 

יש מקום לעיסוק גם בחוויה של הדור שלישי לשואה?

"השואה אצל בני הדור השלישי נתפסת כמשהו תיאורטי ורחוק, הרבה יותר נסבל ונתפס. הילדים שלי אוהבים את ההורים שלי וקשורים אליהם יותר ממני, אבל החיבור שלהם לשואה הרבה יותר מרוחק. היום נעשה בשואה גם שימוש ציני, דבר שלא היה קיים אצלנו, הילדים של ניצולי השואה. אף אחד לא אמר אז: 'אוי, הייתי בפקק שואה'. הכול עכשיו הרבה יותר נזיל, זול ואפשרי".

 

זה תהליך שלילי בעינייך?

"ממש לא, אני חושבת שזה בסדר גמור. בסוף השואה הופכת להיות זיכרון היסטורי, וזה טבעי. העיסוק התמידי בשואה לא הביא את מדינת ישראל לשום מקום טוב, ההפך הוא הנכון - היא העניקה לנו לא פעם הצדקה שהובילה אותנו למקומות לא הומניסטיים. ובכל זאת, הייתי רוצה שלבני הדור השלישי והרביעי ייגע הכאב האנושי, שיזדהו עם הסבל של האדם הפרטי. כולנו יודעים שסבל בסדר הגודל של השואה יכול לקרות עוד פעם, בקלות; המפלצת רק צריכה שיגרדו אותה. המקום שיכול להצמיח פרחים הוא המקום של ההזדהות הפרטית עם הכאב האנושי".

לאירוע אפר ואבק- יצירה בצל השורה 

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי