במשך שנה וחצי כיתתה האדריכלית אדווה (נעמה) ברעם את רגליה בין עזרות נשים בבתי כנסת בארץ ובאירופה וצילמה אותן. היא נחשפה לעזרות נשים מכל המינים והסוגים: עזרות מאולתרות ומתוכננות; בעליות גג של בתי כנסת, במחסן שירות ובמרתף; עזרות דחוקות מאחורי חלון זעיר מוסווה בווילון, בפרוזדור לאולם או בחצר פנימית; ובצדן, שטחים מרווחים שהם חלק בלתי נפרד מחלל בית הכנסת המרשים.
בית הכנסת אוהל מועד בתל אביב. החלל המרכזי מפואר, עזרת הנשים מוזנחת (צילום: אדווה ברעם)
אף שלברעם חשוב להבהיר שפרויקט הצילום שלה אינו מחקרי, אלא משקף מציאות חברתית וציבורית בתקופות שונות, היא הגיעה למסקנה שהאישה מעניקה רוח גבית לתפילה. היא אומרת זאת באופן נעדר שיפוטיות, כמשקפת את מה שלכדה עדשת המצלמה שלה. שם התערוכה, "עזרת נשים", הוא שם שנועד לשקף כפל משמעות: ברובד המיידי, על שם האובייקט הצילומי, וברובד נוסף, הוא מבטא את העזרה והעוצמה שמעניקה האישה, לתפיסתה, לתפילת הגברים.
אפשר להתווכח עם מסקנתה של ברעם; הצילומים שלה משקפים ברובם מציאות הרחוקה מלהזמין נשים לבית הכנסת. ייתכן מאוד שנשים, ובוודאי מקרב הפמיניזם הדתי, ימצאו בקובץ הצילומים דווקא הוכחה להפרדה; לכך שעל פי רוב, עזרות הנשים מאפיינות את חוסר השוויוניות של המניינים ואת המעמד הנחות של האישה, שכן הן תמיד דחוקות מאחור ואינן חלק אורגני מחלל בית הכנסת.
גם לדברי ברעם עצמה, היא התרחקה מהפולמוס הפמיניסטי על מקום האישה בבית הכנסת, ביהדות בכלל וביהדות האורתודוכסית בפרט, ואכן, הצילומים שנעשו כולם מתוך חלל עזרת הנשים, מעידים על כך. "התערוכה לא באה לשקף אמירה פמיניסטית", היא אומרת, "אני רואה בארכיטקטורה מוצר של חברה, ולכן אני משקפת את מה שיש, ולא מחפשת את ממד הביקורת החברתית".
קיראו על בית הכנסת הירושלמי שחולל מהפכה ביחס לנשים
משחק ההרחקה והקירוב
ברעם, בוגרת המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, היא אדריכלית המתמחה בצילום אדריכלי. בצילומיה היא מחפשת לחשוף את ההשפעה הייחודית של הארכיטקטורה על חיינו הציבוריים והפרטיים. "אני פועלת מתוך תשוקה לחשוף את מהותו של המבנה, את האמת שלו, ולהביא אל האור את הסימביוזה בין מצבים אנושיים ובין הצורות הפיזיות שבן הן מתקיימים", נכתב בטקסט המצורף לתערוכה.
לברעם אין נגיעה למסורת או לדת. מה גרם לה אפוא להימשך לעזרות נשים כאובייקט צילומי ומדוע החליטה לספר את סיפורן של הנשים בבית הכנסת? "אני אדם סקרן", היא משיבה, "הגעתי לבתי הכנסת מתוך העניין שגיליתי במבני ציבור. בתור סטודנטית חקרתי מסגדים, כנסיות ומבנים שבהם נערכים התכנסויות שונות, ובתי כנסת היו הצעד הבא".
אגב, בהשוואה למסגדים ולכנסיות, עזרת הנשים היא חלל ייחודי, שכן במסגד אין נשים כלל ובכנסייה הנשים הם חלק מהכלל. אין הפרדה.
התפתחות עזרת הנשים בבתי כנסת היא תופעה של העת החדשה. בתקופה העתיקה לא היתה הפרדה בבית הכנסת, והזמן היחיד שבהן הנשים היו מופרדות מגברים היה בשמחת בית השואבה. לפי מסכת "נשים" בגמרא, בנו אזור מיוחד לנשים כדי שתהיה הפרדה, והגברים "לא יבואו לידי קלות ראש", והוא נקרא עזרת נשים. לאחר מכן, העדות הקדומה לעזרת נשים היא מבית הכנסת העתיק בוורמס, במאה ב-12.
בית הכנסת בדוברובניק. תחושה קפקאית היה צידוק להתפתחות מאוחרת זו: נשים פטורות בעצם מתפילה במניין ובבית הכנסת. היא שייכת למצוות שהזמן גרמן. הגעת הנשים לבית הכנסת היא אפוא מנהג, ולא מצווה. ברעם טוענת שעזרות הנשים מלכתחילה מעידות על הנגשת התפילה לנשים. מעבר לכך, כל בית כנסת לגופו. יש עזרות נשים המעידות על יחס מקרב, ואחרות על יחס מרחיק. "ראיתי היכלי בתי כנסת שהם שיא הפאר, וגם העזרה היא בהתאם, ואחרות, שבהן עזרות הנשים נראות כמו כלוב עם סורגים (למשל בית הכנסת ברחוב אלנבי בתל אביב) או חלל עלוב שנהיה למחסן".
לעתים המבנה מלמד על ההיסטוריה שלו. "באחד מבתי הכנסת בדוברובניק, בקרואטיה, כבר במדרגות לעזרת הנשים היתה תחושה קפקאית: הייתי צריכה להרכין את הראש, והיתה תחושה של הסתר, תולדה של תקופה בהיסטוריה שהיהודים היו רדופים והחללים של בתי הכנסת היו מאולתרים".
בבתי כנסת שכונתיים בירושלים, למשל בית הכנסת בית זבול בשוק אגריפס, בית הכנסת עצמו נמצא במבנה קטן, ואילו הנשים מתפללות ברחוב, ליד הכניסה – אין עזרת נשים כלל. בבית הכנסת העתיק בפקיעין אף נבנה למענן ספסל אבן מחוץ לחלון. לעומת זאת, בבית הכנסת בית אברהם ואהל שרה בשכונת נחלאות נבנתה אמנם עזרת נשים, אך המחיצה – שגם היא לפעמים אלמנט מרחיק – עשויה כמעין גדר עם מוטות משוננים.
לא תמיד בתי הכנסת המפוארים דאגו לנשים שלהם. כך למשל, בבית הכנסת הגדול אוהל מועד בתל אביב החלל המרכזי הוא מפואר ומקומר, אך המושבים בעזרת הנשים עשויים עץ שלא ראו מברשת צבע זה שנים, וכך גם הרצפה והמדרגות. לדברי ברעם, המצב הזה משקף את העובדה שנשים בתל אביב לא ממש מגיעות לבית הכנסת. "מצבה של עזרת הנשים לפעמים מספרת את סיפורה של האישה באותה הקהילה, שעומד בסתירה לחלל המפואר".
" באחד מבתי הכנסת בדוברובניק, בקרואטיה, כבר במדרגות לעזרת הנשים היתה תחושה קפקאית: הייתי צריכה להרכין את הראש והיתה תחושה של הסתר, תולדה של תקופה בהיסטוריה שהיהודים היו רדופים והחללים של בתי הכנסת היו מאולתרים " בבית הכנסת הקראי ענן הנשיא באשדוד, בעזרה המרווחת התלויה בגובה בית הכנסת, אין מחיצה, דבר המאפשר קשר עין. "כל החושים משתתפים, האישה המגיעה לכאן, רואה שומעת ומתלכדת עם התפילה", אומרת ברעם, "הפרטים הללו קובעים בעצם את משחק ההרחקה והקירוב של האישה. עד כמה בתחושה האישה היא חלק מהחלל של בית הכנסת ואם זה מקום שאומר 'יש עזרת נשים, תבואו'".
בית הכנסת בית זבול באגריפס בירושלים. עזרת הנשים מחוץ לבית הכנסת
