אתיופי_תומר נויברג
מי הזיז את הזהות שלי: מדוע הממסד הדתי בישראל מסרב להכיל את המסורת האתיופית?
social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
7.3.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"קסה גטו: הבאנו איתנו מאתיופיה מסורת יהודית ששמרנו עליה במשך 3,000 שנה, ובמקום להכיל אותה, יצאו מנקודת הנחה שזה 'לא נכון', לא 'יהודי' מספיק. מחקו תרבות ותודעה של אנשים שחלמו להגיע לכאן, מתוך מניעים יהודיים גמורים"
"שמואל שטח: אם יבוא בחור אתיופי עם כיפה גדולה שלמד במוסדות הנכונים, אם הוא עבר את החברות ואת כור ההיתוך הציוני-דתי, אף אחד לא יעמוד בדרכו ויגיד לו: 'אתה שחור''. אבל אם הוא לא עבר את החברות הזה, אחת דינו כמו דינם של המסורתיים והערסים"
"שרון שלום: אני תוצר של מערכת החינוך הדתית, והטענה שיש אפליה מובנית בתוך המערכת הזאת היא לא נכונה, אבל ודאי שפה ושם יש אנשים עם תפיסות מעוותות, כמו בכל חברה. היתה גם התעלמות מהמורשת שלנו"
אחת לזמן מה עולה לכותרות סערה שקשורה בחוסר הנכונות של הממסד הדתי בישראל להכיל את המסורות הדתיות והתרבותיות של יוצאי אתיופיה. מה הגורם לסרבנות הזאת? ומהן הטקטיקות שנוקטת הציונות הדתית המאפשרות לה להדיר את בני העדה מטעמים לא גזעניים לכאורה? קהילה על תנאי

קסה גטו היתה בת ארבע וחצי כשעלתה ארצה עם הוריה מאתיופיה. השנה היתה 1991, וכשגטו הגיעה לכיתה א', נשלחה למערכת החינוך הדתית-ספרדית מזרם ש"ס. בבית הספר הוענק לה שם 'יהודי' – רבקה – שבו השתמשה עד גיל 17.

 

"זה היה חלק מתהליך הגיור השקוף שעברנו", אומרת גטו, "היה סימן שאלה באשר ליהדות שלנו. ברגע שאתה יוצא מתוך המסלול הדתי האורתודוקסי, לא יכול להיות שאתה לא יהודי, והתהליך נועד להפוך אותנו ליהודים כשרים. החינוך הדתי-ספרדי לקח אותנו תחת חסותו ולא הכיר בנו כיהודים. הבאנו איתנו מאתיופיה מסורת יהודית ששמרנו עליה במשך 3,000 שנה, ובמקום להכיל אותה, יצאו מנקודת הנחה שזה 'לא נכון', לא 'יהודי' מספיק. כך מחקו תרבות ותודעה של אנשים שחלמו להגיע לכאן, מתוך מניעים יהודיים גמורים".

 

סיפורה של גטו אינו יוצא דופן, והוא יכול לשמש אילוסטרציה טובה ליחסים המורכבים שבין הישראלים יוצאי אתיופיה ובין הממסד הדתי ומערכת החינוך הממלכתית-דתית. אחת לכמה חודשים עולה לכותרות סערה חדשה שקשורה בחוסר הנכונות של הממסד הדתי בישראל – הרבני והחינוכי – להכיל את המסורות הדתיות והתרבותיות של יוצאי אתיופיה. מה מניע את חוסר הנכונות הזה? מה הגורמים לו? והאם ההבדלים בין היהדות האתיופית ליהדות האורתודוקסית מכוננים שתי קהילות נפרדות שאי אפשר לגשר ביניהן?

 

 

 

קסה
גטו:" הדרך הטובה ביותר לסרס קהילה היא לשלול את היכולת שלה לספר את סיפורה"

 

קריאה נוספת: קסה גטו חולקת את מחשבותיה על המחאה האתיופית משנה שעברה 

 

עלייה לצורך ירידה

 

יהודים יוצאי אתיופיה, יוצאי ביתא ישראל, החלו לעלות ארצה בשנות ה-70. התנופה בעליית יהודי אתיופיה התרחשה כאשר החליט מנחם בגין בסוף שנות ה-70 להוציא לפועל תוכניות עלייה מסודרות; כך יצאו לפועל מבצע משה (שהתרחש כבר אחרי שנות שלטונו של בגין, ב-84') ומבצע שלמה (91'). משנת 1993 החלו לעלות גם בני הפלאשמורה – צאצאים של יהודים אתיופים שהתנצרו בסוף המאה ה-19.

 

מעמדם ההלכתי של עולי אתיופיה היה במשך שנים מוקד למחלוקות הלכתיות ולסערה ציבורית: בשנות ה-50 קבע הרב הראשי לישראל דאז, יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שיש לגייר מחמת הספק את יוצאי ביתא ישראל, אך ב-1985 הפכה הרבנות הראשית את הפסק וקבעה שיוצאי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר. יוצאי הפלאשמורה, לעומת זאת, מחויבים בגיור.

 

רוב היהודים שעלו מאתיופיה נשלחו, עם בואם ארצה, למערכת החינוך הממלכתי-דתי, אך עם השנים, פחת מספר התלמידים יוצאי אתיופיה במערכת החינוך הדתי, כפי שמראה אייל ברגר במחקר שעשה לתנועת נאמני תורה ועבודה. ברגר בחן את נתוני השנים 2009 לעומת 2015 ומצא ירידה של כעשרה אחוזים בשיעור התלמידים יוצאי אתיופיה בחינוך הממלכתי-דתי. זאת ככל הנראה בגלל תופעה של חילון בקרב יוצאי אתיופיה, אך גם בגלל מגמות חרד"ליות בציבור הדתי שיצרו מסגרות לימוד נפרדות ואליטיסטיות יותר, שבהן אין מקום לתלמידים ממוצא אתיופי. לפי המחקר, בתי ספר מעורבים מגדרית – שבהם לומדים בנים ובנות יחד – נוטים יותר לקלוט תלמידים יוצאי אתיופיה. בתי ספר נפרדים מגדרית, לעומת זאת, המשתייכים לזרמים חרד"ליים יותר, קולטים הרבה פחות תלמידים אתיופים.

 

 

שמואל שטח
שמואל שטח. חבר'ה ישראלים

 

שמואל שטח, מנכ"ל נאמני תורה ועבודה, טוען שאין כאן מקרה מובהק של גזענות, אלא אליטיזם שמאפיין חלקים בציונות הדתית, לא רק כלפי יוצאי אתיופיה. "אם יבוא בחור אתיופי עם כיפה גדולה שלמד במוסדות הנכונים, אם הוא עבר את החברות ואת כור ההיתוך הציוני-דתי, אף אחד לא יעמוד בדרכו ויגיד לו: 'אתה שחור'", אומר שטח, "אבל אם הוא לא עבר את החברות הזה, אחת דינו כמו דינם של המסורתיים והערסים.

 

"בכל מקום יש חברות אליטיסטיות, שסגורות בפני אנשים שנראים קצת אחרת ורוצות ילדים ממבנה סוציולוגי מסוים. בציונות הדתית קוראים לזה 'תורני', ולא רק האתיופים מודרים, אלא גם המסורתיים. הורים דתיים חוששים שאם הילד שלהם ייחשף לבית מסורתי, זה יקלקל אותו. כמו שיש בתי ספר של אתיופים, יש בתי ספר של מסורתיים".

 

שטח, שמתגורר בלוד, שולח את ילדיו לבית הספר הממלכתי-דתי, שבו לומדים תלמידים רבים ממוצא אתיופי. בית הספר השכן, ה'תורני' יותר, קולט תלמידים ממעגל סוציו-אקונומי גבוה יותר ואינו אמון על שילוב ועל אינטגרציה. "יש בלוד סניף של תנועת נוער של האתיופים, וסניף של החבר'ה הדתיים", אומר שטח, "הבת שלי בחרה בסניף של האתיופים כי כל החברות שלה שם. כשאני מספר את זה לאנשים, הם מרימים גבה. החברים האתיופים שלה יותר ישראלים ממני. אבא שלי עלה ארצה בגיל 12, ואילו ההורים שלהם עלו בגיל שנה או שנתיים. הם צברים לכל דבר. הבעיה היא שאנחנו שבויים בתוך כל מיני סטיגמות. אנשים בטוחים שזו הקרבה לשלוח את הבת שלך לבית ספר של אתיופים, וזו טעות שמתחילה מחוסר היכרות ומסטיגמות".

 

המחנכים פחות מכירים

 

הרב שרון שלום, יוצא אתיופיה ובוגר ישיבת ההסדר הר עציון, עוסק רבות בקשר שבין יהדות אתיופיה והיהדות האורתודוקסית: שני העולמות שבתוכם הוא חי. כמי שעבר את המסלול הציוני-דתי הסטנדרטי, שלום טוען כי מעולם לא חווה אפליה, אך פטרנליזם והתעלמות מהמסורת – כן.

 

"אני תוצר של מערכת החינוך הדתית", אומר שלום, "הטענה שיש אפליה מובנית בתוך המערכת הזאת היא לא נכונה, אבל ודאי שפה ושם יש אנשים עם תפיסות מעוותות, כמו בכל חברה. היתה גם התעלמות מהמורשת שלנו, והיא מכניסה את יוצאי אתיופיה שעברו בחינוך הדתי לדילמה. אתמול חזרתי מהרצאה בפני יוצאי אתיופיה שגדלו בחינוך הדתי, והם קרועים לחלוטין בין החינוך שהם קיבלו במוסדות הללו ובין הבית. אני חושב שאם מערכת החינוך הדתית היתה רגישה יותר, אפשר היה לרכך את הקרע. היתה התעלמות, שהיא תוצר של פטרנליזם. הם אומרים לי: 'אנחנו רוצים לחזור אחורה, למורשת שלנו, להתגאות בה, אבל אנחנו לא יודעים איך לעשות את זה'. צריך לסלול דרך חזרה לשם".

 

עד כמה אפשר להאשים את המחנכים בחינוך הדתי? הם ניצבו בפני עלייה גדולה של יהודים ממוצא אתיופי, תרבות שהם לא מכירים ולא בקיאים בה.

"זה נכון שהמחנכים פחות מכירים את התרבות הזאת, אבל זה החטא של החברה הישראלית כולה. החברה הישראלית חיה על פחד ולא על הידברות, קבלה והכלה. עד כמה מגזר אחד מוכן באמת ללמוד ולהתקרב ולהיות במקומו של האחר? הקהילה האתיופית היא דוגמה קיצונית לכך. יש כאן דפוס שהוא לא נכון. ובכל זאת, אני חושב שלא יהיה נכון לומר שהכול נובע מגזענות אינהרנטית. אני חושב שהגישה הזאת מאוד מסוכנת, דווקא ליוצאי אתיופיה. המסרים הללו מחלחלים לדור הצעיר, והמציאות היא אחרת.

 

"ההצגה של החברה הישראלית כגזענית וכמפלה תפגע דווקא ביוצאי אתיופיה שרוצים לצמצם את הפערים, דבר שהוא ממילא קשה. צריך להבין את המורכבות של המציאות ולזכור שחלק מהאחריות היא שלנו, יוצאי אתיופיה, לעבוד קשה; לא רק לצעוק שהכול גזענות ושצריך לשנות. גם אנחנו צריכים להשתנות. כשאני פוגש בני נוער שמנסים בכוח לומר שהם גאים בצבע העור שלהם ובמוצא שלהם, אני מבין שהם בעצם נלחמים עם עצמם. צריך לשנות תודעה".

 

קריאה נוספת: תולדות רבני הדת היהודים אתיופים ומפלתם

 

חיה סיפור של אחרים

 

באמצע התיכון הרגישה קסה גטו שעליה למצוא דרך לפתור את הקונפליקט שבין בית הספר הדתי שבו למדה ובין הבית. "עד אז חייתי מעין חיים כפולים", היא אומרת, "אתה מבין שבית הספר זה דבר אחד, וכשאתה חוזר הביתה, אתה חי חיים אחרים. אתה לא חושב על זה יותר מדי. בכלל, מערכת החינוך מדכאת את היכולת להציב סימני שאלה. אף אחד לא מעודד אותך לחשוב בצורה ביקורתית. ניסיתי לנהל דיאלוג בין שני העולמות, שאני כביכול שייכת לשניהם, אבל העולם שבחוץ – בית הספר - אומר לך שיש מקום רק לסיפור אחד". 

 

אתיופי2_תומר נויברג
הפגנה יהודי אתיופיה בכיכר רבין (תצלום: תומר נויברג)

 

השינוי התחולל כשעברה גטו לבית ספר תיכון חילוני. "כשאין לך את המסגרת שעוטפת אותך, אתה מתחיל לפקפק ולהעלות שאלות", היא אומרת, "רק בתיכון התחלתי להבין את הקשר בין ההסללה הדתית שאנו עוברים ובין המקום שלנו בחברה הישראלית. בחינוך דתי שיש בו רק אשכנזים וספרדים, אין לי אופציה לממש את הנרטיב שלי. אני חיה סיפור של אחרים, ואין לי מקום לספר את הסיפור שלי, שהוא דתי וציוני ונכון וטוב. אני יכולה כל חיי רק להיות חלק מהנרטיבים המסופרים; לא לתרום למורשת היהודית הרחבה. ההדרה הזאת פוגעת ביכולת לספר את הסיפור שלך לא רק ממקום נזקק ומסכן. אני נשארת במקום שבו אני רק צריכה ללמוד כמה אני יהודייה וכמה המשפחה שלי רחוקה מיהדות".

 

ההבדלים בין המורשת היהודית האתיופית ובין המורשת היהודית האורתודוקסית רבים ורחבים, וגטו מציינת כמה מהם: תפיסה של התורה שבכתב בלי תורה שבעל פה; שבת שאין בה מיחם, פלטה ו'גוי של שבת', וחג פורים כיום של אבל – על פי המסורת של יהודי אתיופיה, לאתיופיה הגיעו הבשורות רק על צרת היהודים בפרס, ואילו בשורת ההצלה מגזרותיו של המן הרשע לא הגיעה.

 

גטו מספרת שאמה צמה בפורים עד היום. "היהדות האתיופית שונה מהיהדות האורתודוקסית", היא אומרת, "היא אמנם הולכת אחרי התורה והציוויים הבסיסיים, אבל יש לה פרקטיקות אחרות. אני חושבת שאחת הדרכים לתקן את המצב הוא להעצים את הקייסים, המנהיגים הרוחניים של הקהילה. יש קייסים איכותיים, ברמה גבוהה, וצריך להכיר בהם, כמו שמכירים ברבנים. הדרך הטובה ביותר לסרס קהילה היא לשלול את היכולת שלה לספר את הסיפור שלה באמצעות המנהיגים הרוחניים שלה. צריך להחזיר עטרה ליושנה ולתת כבוד לאנשים שהצליחו להחזיק מסורת במשך אלפי שנות גלות ולתת להם להוביל ולהיות בדיאלוג עם הקהילה".  

 

"בסופו של יום, אני מאמין שתהיה מסורת אתיופית יהודית-ישראלית", אומר הרב שרון שלום, "יהיו כל מיני ערוצים של מסורות בחברה הישראלית, ויהיה שוק חופשי. כל אחד יעבור לערוץ שנוח לו בו. לי חשוב שהמסורת היהודית האתיופית תישמר, כמו שמנהגי אשכנז וספרד נשמרים, וכל אחד יוכל לבחור את המסורת המתאימה לו, לא מתוך נחיתות או דימוי עצמי נמוך. המלאכה עוד רבה".

אולי יעניין אותך גם רביעי- חמישי | כ- כא באדר ב | 31.3-30.3 14.02.16 Ethiopia_paint_960 רביעי- חמישי | כ- כא באדר ב | 31.3-30.3

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus