בן קלמר, פלאש90
כל ישראל אחרים: מחשבותיי על המחאה האתיופית
social
facebook whatsup email tweeter
קסה אגזה-אגמון //
6.5.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ינסה האחר לומר את שעל לבו - ולא ישמעו אותו. ינסה להתנגד בנועם ולהגיד: "המילה כושי היא בעלת קונוטציות שליליות, ולכן אשמח אם לא תשתמשו בה" – ולא יכבדו אותו. ואז הוא יבין: המילה 'כושי' היא רק מעטפת למכלול שלם של מחשבות ודעות במוחו של הקורא בה"
אני לא מאמינה באלימות, אלא בשינוי באמצעות החלפת השיח, אבל כשראיתי את הסרטון שבו נראו השוטרים מכים את חייל, חשתי את גופי מתרסק. התפרץ בתוכי הר געש. הריסון, לעומת זאת, הוא משימה קשה, בעיקר כשהוא לא מתקיים בקרב מי שאמונים עליו

אני לא זוכרת היכן נחשפתי לסרטון שבו נראו השוטרים המכים את החייל דמאס פקדה, סרטון שהיה הקש ששבר את גב הגמל, אבל אני זוכרת את ההתלבטות הארוכה בשאלה אם לצפות בו או לא. הכותרת רמזה על התוכן, ולבי ניבא שאתקשה לעמוד בו. ידיי רעדו, ובכל זאת הניעו את העכבר ללחוץ 'הפעל'. הסרטון עלה לאטו, פעימות לבי התגברו ופחד נורא חלחל בעצמותיי. 'מה עשו לנו הפעם?', שאלתי את עצמי. ראיתי את השוטר, ראיתי את החייל. ראיתי את הזעם שיצא מהראשון ונספג בגופו של השני. חשתי את גופי מתכווץ ומתרסק. מקור הזעם של השוטר לא נראה כמשהו שקשור במעשיו של החייל. לא יכולתי להכיל את הכאב. 

 

מתפתלת בייסורים, פניתי אל האיש שלי. האיש ה"אשכנזי" שלי. שאלתי, מבולבלת: 'איפה אתה?'. הוא הביט בי מופתע ומבוהל וענה: 'איתך! אני איתך בכל מקום'. השתנקתי, בכיתי בקול, מתקשה לנשום. משהו בי פרץ בלי הכנה מוקדמת, כהר געש. הוא לא הבין, והאמת היא שגם לא אני.

 

הייתי זקוקה לאיש שלי, שיגיד לי שלא כולם הם כאלה; שיש רבים כמונו שאינם רואים צבעים ואינם מבדילים בין אנשים. הייתי צריכה לשמוע את זה כאילו מעולם לא חשתי את זה. טלטלת הגוף ושיברון הנפש עיוורו את עיניי ואת חושי. כל מה שנראה דרכן היה רע ונתעב. והוא הזכיר לי, האיש שלי, את כל הטוב שעוד ישנו ונתן ביטוי למחשבותיו, לרגשותיו ולחששותיו לעתיד ילדינו ולעתידנו.

 

שקופים

 

נראה לעתים כי את מה שקל לנו לומר על הפחד מהשמאל או מהימין, קשה לנו לומר על הפחד מהאפליה, מההפרדה, מההתרעמות ומההתנשאות על האחר. זה כואב. זה מזכיר היסטוריה קשה ומראות מזוויעים. אנחנו לא רוצים להיות שם. לא מוכנים לראות את עצמנו ככאלה, וכולנו הרי יודעים – מה שאינו מדובר אינו קיים.

 

ובכל זאת, אנו נוכחים לראות כי בני אדם מגדירים את עצמם בניגוד לאחרים. הם מוצאים עוצמה וכוח, מעמד ושליטה באמצעות השפלת האחר, הפיכתו לפחוּת; כופים עליו שיח ושפה שלא הוא בחר; מקטלגים ומאחסנים אותו בתבניות קיימות, מקובעות. מקבעות. ינסה האחר לומר את שעל לבו, ולא ישמעו אותו. ינסה להתנגד בנועם ולהגיד: “יש לי דעה” או המילה "כושי – בדיוק כמו פרחה – היא בעלת קונוטציות שליליות, ועל כן אני אשמח אם לא תשתמשו בה כדי לכנות אותי" או “ואולי, רק אולי, תיתנו לי את הזכות להגדיר את עצמי?” – יאמר את כל זה, ולא יכבדו אותו. הוא ינסה שוב ושוב, ומשלא יקשיבו לו, הוא יילחם. ינסה לשנות את רוע הגזרה בכוחו. ואז הוא יבין: המילה 'כושי' היא רק מעטפת למכלול שלם של מחשבות ודעות שעוברות במוחו של המגדיר בעת שהוא מביט בו.

 

אריאל הורוביץ מציע הגות שתסייע להתמודד עם הגזענות בחברה הישראלית

 

הן עשויות להופיע בתצורה של אמירות "שטחיות" ו"סתמיות" שלא נותנים עליהן את הדעת. כך למשל, ביום הולדת שש של בני אחיותיי, האיש שלי ואני הפעלנו את ילדי הגן שהגיעו לחגוג עמנו. ההפעלות היו מהנות, והילדים שמחו מאוד. גם אנחנו. אימא של אחד מילדי הגן העירה ואמרה באוזניהם השומעות של כמה וכמה הורים: “וואו, הביאו ממש כנופייה לפה", תוך שמבטיה משוטטים ממני לאחיותיי ולאחייניי הפזורים בחצר.

 

התפיסות הללו עלולות להשתקף גם במעשים מזלזלים, המקטינים את האחר ומעידים על היותו שקוף. לשם המחשה,

תמונה קסה
קסה אגזה-אגמון. לא מאמינה באלימות

 

בנסיעה באוטובוס עם בני בן השלוש, כמה תחנות לפני היעד שלנו, כל הנוסעים האחרים כבר ירדו. נשארנו רק אנחנו. הנהג לקח נשימה עמוקה, התרווח בכיסאו והדליק סיגריה להנאתו. יום ארוך עבר עליו, וכעת הוא יכול היה לחוש בנוח ולשחרר קיטור. אני ובני היינו שקופים ולא משמעותיים בעיניו. לא היינו מי שיש צורך לייחס חשיבות לרגשותיהם, בריאותם, ובטח לא כאלה שבשמם יש להקפיד ולשמור על כללי התפקיד.

 

ולבסוף, אותן דעות, תפיסות ורעיונות מצטברים ללל מערכת אזרחית שלמה שהפנימה לתוכה שיש כאלה ששווים פחות; כאלה שניתן לפסוח עליהם; כאלה שלא ניתן לזהות בהם את עצמנו מאחר שהם רחוקים אלפי שנות אור מאיתנו.

 

לכן, זה בסדר לשים אותם בגטאות ולא לאפשר להם יציאה משם; ללמד את ילדיהם בכיתות נפרדות ולהסליל אותם; לפעול למניעת התרבותם; לחנך לדחיית תרבותם; להכפיש את מנהיגיהם הרוחניים; לשבור את אבותיהם המובילים; לסרב לקבלם במקומות עבודה ראויים בתקווה שיחזרו למפעלים; לשפוך את דמם, מילולית, לאזוק אותם, לעצור אותם, להשליכם לצינוק - שלא נראה, לא נשמע ולא נצטרך להגיב; להעביר להם שוב ושוב את המסרים הסמי-מוסווים של קבוצה חלשה, נחותה ולא משמעותית לחברה; ואז, אז להקים ארגונים, מרכזי קליטה, תוכניות חומש, ועדות, ישיבות ולהוציא הרבה הרבה כסף מתרומות.

 

אין "ראוי" ו"נחות"

 

יש לי מעט זיכרונות מהילדות. אחד מהם כולל אישה זרה במטבח הבית שמלמדת את אמי להכין חביתה. הריח היה נפלא, אחר ולא מוכר. זו היתה חשיפה קטנה למקום החדש שאליו הגענו. חשיפה חיונית והכרחית. הבעיה היתה שבצמוד לחביתה הגיע מסר שאומר שהיא הרבה יותר טובה מהאינג'ירה החמצמצה, ולכן רצוי שתתפוס את מקומה. האישה הזרה במטבח לימדה אותנו את תרבותה, אך לא למדה את תרבותנו.

 

החינוך צריך להיות הדדי. הקולט צריך ללמוד את הנקלט, והנקלט צריך ללמוד את הקולט. קבלה הדדית. אין "ראוי" ו"נחות".  אין "נכון" ו"לא נכון". יש תרבויות שונות ומגוונות; שפע של טעמים, ריחות וצבעים במדינה קטנה אחת. וכמה כיף שהשפע הזה קיים. כמה טוב שיש לנו אחרים ללמוד מהם. האחר הוא לא נטע זר, מופלה ומדוכא, אלא הזדמנות להרחבת אופקים. סמל להתרחבות הנפש, ללמידה וסבלנות.

 

כך שאם לרגע ננתק את עצמנו מהחומריות, הארציות והחסמים השטחיים; אם לרגע נוכל לראות את עצמנו כישויות בלי פנים, בלי גוף, מרחפים בחלל בחופשיות – האם נמצא הבדלים? האם נדע מי שייך לאן? האם הרגש שלנו הוא לא אותו הרגש? האם הכאב שלנו הוא לא אותו הכאב? האריזות של גופינו, התבניות המגבילות של מוחנו מצרות את אורחות חיינו וגורמות לעוולות מיותרים וקשים לאוכלוסיות שלמות. אני מייחלת לימים שנוכל לחיות בלעדיהם.

 

כך נשנה

 

הר הגעש התפרץ בשבוע האחרון ברחובות ירושלים ותל אביב, ולא רק בתוכי. זה היה קשה. זה היה בלתי ניתן לעצירה. מקורות הזעם והאלימות ברורים. הריסון הוא משימה קשה, בעיקר כשהוא לא מתקיים על ידי מי שאמונים עליו. מי שצריכים להבטיח את ביטחונם של כלל האזרחים, אלו שאסור להם להפר זכויות אזרח בעת מילוי תפקידם (ובכלל), כי אז יהיה עליהם לפשוט את מדיהם ולאזוק את ידיהם.

 

המראות של צעירים שמוכנים להילחם על צדקת דרכם, לעמוד אל מול השוטרים שייתכן כי איימו עליהם בשכונות או אף היכו אותם ולומר 'אני לא מפחד ממך!' עוררו בי גאווה ופחד גם יחד. חששתי מהמקום שאליו זה עלול להוביל. חששתי ממה שיהיה אם לא יימצא פתרון מתאים.

 

אני לא מאמינה בדרך האלימות. אני מאמינה כי יש לשנות את פני החברה באמצעות השיח על האחר; באמצעות חינוך חברתי יסודי; באמצעות הקמת קבוצות מיקוד של תושבים ממוצא אתיופי (ושאינם ממוצא אתיופי) שייצאו לשטח וייפגשו עם תושבים אחרים לשיחה, לשיתוף ולחשיפה. נשנה את המציאות שלנו באמצעות כיתות רגלינו בין בתי ספר, קבוצות חברתיות, מקומות עבודה, גופים ומוסדות שונים. 

 

עלינו לפעול כדי לטעת תקוות וחלומות בלבבות צעירינו - לומר להם שוב ושוב כי עתידם בידם, כי יש להם את הכוח והזכות לשנות ולשפר את מצבם. הם, אנחנו, זכאים לחיים שלווים, שוויוניים וטובים בארצנו. בד בבד, יש לפעול לשינוי המדיניות המופעלת עלינו ברשויות השונות, תוך התעקשות נחרצת שיכירו בקיומנו ובזכויותינו בלא כל משוא פנים.

 

כולנו אחרים

 

כולנו אחרים. האיש שלי למד את האינג'ירה כשם שאני למדתי את הגפילטע פיש. אני מכירה את סיפורי ההעפלה של סבתו והמשפחה שנספתה בשואה, את ההתרגשות של הוריו מקוביית שוקולד בתקופת הצנע, את ההחלטה לעברת את שם המשפחה. ממש כשם שהוא יודע שבני משפחתי צוחקים עליי מכיוון שבמהלך המסע, כשאבי נשא אותי על כתפיו, תינוקת בת שנתיים וקצת, התלוננתי בפניו כי אני מותשת ועייפה. הוא גם מכיר את סיפורי החיים על סף מוות במחנות הפליטים בסודאן ואת האופן שבו אימא שלי הכינה חמאה מחלב הפרה שחלבה בכפר. הסיפורים של שנינו חשובים ויקרים מפז.

 

כשהייתי קטנה, אבי נהג לקחת אותי לטיולים רגליים שבהם פגשנו את השכנים הערבים שיצאו למרעה עם הצאן. החיבור אליהם היה טבעי וראשוני. הם הזכירו לו את מה שידע והכיר. בטיולים הוא נהג לפזם שיר שאהב, שמילותיו – "ייסאו יאלאו מוני, כאגרו, כספראו, כבוטאו סיגאני" – הם, בתרגום חופשי: "טיפש, הוא אדם הנמצא מחוץ לאדמתו, ביתו, עירו וארצו". השיר ממשיך ומתאר איך במקום החדש שאליו הגיעה הדמות, היא הצליחה לחמוק משיני הכלב המאיים, אך התרנגולת ניקרה ברגלה.

 

כמובן, הגדרת הטיפשות היא חיצונית ומכוונת לאדם שאינו מכיר את אורחות החיים המקובלים במקום שאליו הוא הגיע. כולנו עזבנו בתים, אדמות ושייכות כדי לחיות פה. כולנו קצת אחרים.

 

לקריאה נוספת: על ספר חדש שסוקר את השפלתם של כוהני הדת האתיופיים

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus