ברוך שעשני אישה

האמנות היהודית הפמיניסטית הנוצרת במרחב הדתי בישראל מהווה מגמת שוליים מובהקת בשדה האמנות המקומית, אף המושג "ניאו-אורתודוקסיה", שלכאורה מאפיין את שיוכן החברתי של רוב האמניות הפמיניסטיות הדתיות, מצמצם אותן לקבוצה תרבותית מוגדרת ומתוחמת.

מעניין שתיחום זה מתרחש על רקע הפיכתן של ההגדרות הדיכוטומיות המקובלות (אורתודוקסים, ניאו-אורתודוקסים, קונסרבטיבים, רפורמים, רה-קונסטרוקציוניסטים, מזרחיים-מסורתיים וכו')  לנזילות מאוד. ברוח זו, עיקרן של העבודות הרדיקליות הנוצרות על ידי אמניות דתיות מתחברות לשיח "פוסט-חילוני", ולפיו "חילוניוּת" ו"דתיוּת" אינן ניגודים, אלא מושגים הכרוכים זה בזה בקשר שאינו ניתן להתרה.

ביקורת עם הדגשים מהעולם היהודי. הלין אילון, עבודת מדיה מעורבת
ערעור הדיכוטומיות השגורות מופיע גם בהקשר הפמיניסטי של עשייתן האמנותית. "הבנתנו את האמנות הפמיניסטית [כיום] היא יותר פתוחה וגמישה מאשר בעבר", כותבות חוקרות האמנות והאוצרות מאורה ריילי ולינדה נוכלין, "הבינאריות – קרבן/מקרבן, טוב נשים/רע גברים, טמא/טהור, מכוער/יפה, אקטיבי/ פסיבי – אינם העניין המרכזי של האמנות הפמיניסטית כיום".

ואכן, אמנם קיים מרכיב רדיקלי-מיליטנטי באמנות הפמיניסטית הנוצרת במרחב הדתי העכשווי, מרכיב שמחבר אותה לשורשיה באמנות הפמיניסטית הרדיקלית, אך רוב רובה של היצירה במרחב זה הוא מינורי ומפויס יותר.

רבות מהאמניות הדתיות – כפי שהציגה את הדברים האוצרת דבורה ליס – "אינן ישירות בביקורת שלהן על המסורת הדתית היהודית ועל ההכפפה הפטריארכאלית של הנשים. הן אינן רואות בגברים מדכאים ובנשים קרבנות, והן דוחות את התבנית לפיה הגברים רעים ולא טהורים בעוד הנשים טובות וטהורות. עבורן, הקווים המסמנים ניגודים בינאריים נעשו דו-משמעיים, גמישים ולא-מובחנים".

אקטיביזם דתי

האמנות הפמיניסטית הרבתה לעסוק בנושאים הנוגעים להדרת הנשים מן השיח המרכזי בחברה וכן למשטור של גופן ושל מיניותן. בעשייה האמנותית הזו חזרו ועלו נושאים דוגמת יחסי אובייקט-סובייקט, גוף, מיניות, דם הווסת, אוּמנות רקמה קישוטיות ועוד, ואלה עומתו לא פעם עם עולם ותרבות המתאפיינים בציוויים, חוקים, הבניות וטקסטים ממשטרים ומגבילים שכתבו ויצרו גברים.

האמנות הפמיניסטית הנוצרת בהקשר היהודי-מסורתי אינה יוצאת מכלל זה. לצד עיצוב כלי פולחן חדשים ברוח פמיניסטית, השיח הזה בוחן את התמות הללו בכלים ובהקשרים דוגמת נראותן של נשים וניכוסן מחדש של דמויות מיתולוגיות נשיות; דיון סביב נושאים מקראיים ומדרשיים כגון סוגיית הסוטה; נושא הנידה והטבילה; כיסוי הראש; שאלות הלכתיות שונות כגון בעיית העגונות והעקרות ההלכתית; תפילת נשים והדרתן מהפולחן ומהעיסוק בתלמוד תורה.

כפי שמציינת חוקרת התיאטרון רינה ריינר-רוטלינגר, האמנות היהודית הפמיניסטית שנוצרת בחברה הניאו-אורתודוקסית פורצת גבולות ממשטרים. כך למשל בחברה שנוהגת ברובה עדיין להדיר נשים, פעילות ליטורגית מחוץ לבית-הכנסת משמשת "אקטיביזם דתי".

חשוב לציין כי היצירה של נשים יהודיות-פמיניסטיות עברה שינוי משמעותי עם השנים. בעוד רוב האמניות הפמיניסטיות ממוצא יהודי מיקמו בעבר את הפמיניזם במרכז אמנותן ולא את היהדות, חלק ניכר מהיצירה העכשווית משלב את העיסוק בביקורת פמיניסטית עם הדגשים העולים מהמרחב היהודי. אלא שהיוצרות במרחב הדתי לא נכנעות להבניות מקובלות. יצירתן מערערת על הקשר האטימולוגי שבין אמנות לאמונה. על אף שנשים אלה יוצרות מתוך עולם דתי או רוח מסורתית הן מציגות לא פעם אי-אמון מתריס ביחס לעולם ההלכה והמסורת (למשל ביצירותיהן של הלין אילון האמריקאית, מליסה שיף הקנדית, חגית מולגן, חנה גולדברג ואנדי ארונוביץ).

אי אמון מתריס. חגית מולגן, עבודת וידיאו
יסוד רדיקלי זה מתחדד גם על רקע העשייה הניאו-אורתודוקסית-פמיניסטית במרחבי תרבות אחרים: השיח הלמדני-מדרשי מתמקד בדרך כלל בפרשנות מדרשית "נשית" על המקרא והתלמוד, השיח ההלכתי מציע תיקונים הדרגתיים בחוק ואילו השיח האמנותי לא פעם מציע נראות לרעיונות חתרניים יותר, כאלה המערערים מן היסוד על עמדות הכוח שתופסים שם (ובחברה בכלל) גברים.  האמנות מציעה רוויזיה אמיתית לכוחן המדולדל של נשים בחברה, וככזו היא מציעה אמירה ישירה ובעלת כוח.

על רקע זה, האמנות הפמיניסטית הדתית אינה רק אחד המוקדים המרכזיים של שיח האמנות היהודי העכשווי, אלא גם יסוד רדיקלי וחתרני מרכזי.  כמו כן, יצירתן של נשים במרחב המסורתי אינה רק גורם מדרבן לשיח פנימי בנושא מעמד האשה, אלא גם פועל יוצא מן השיח הזה גופו, אשר מחלחל ונותן את אותותיו במרחבים אחרים.

גם אמנים גברים יוצרים בתוך ומתוך השיח הפמיניסטי. עבודת הווידאו "זאלה" של איציק בדש שהוצגה במוזיאון פתח-תקווה לאמנות (2011-2010; אוצרת: דרורית גור אריה) יכולה להדגים את העניין יפה. שירתהמקוננת – הזאָלָה (כפי שהיא מכונה בעגה ערבית-לוּבית עתיקה) עומדת במרכז של היצירה הזאת, וזה כשלעצמו פנומן נדיר באמנות בינלאומית וישראלית. אולי יצירתו של בדש והצגתה בחלל אמנות מרכזי, תפתח פתח להכללת תכנים מודרים מעין אלה בעולם האמנות ההגמוני.

העבודה מעלה נושא המושתת על ערכים תרבותיים שהם ללא ספק "אחרים" בשיח ההגמוני. באופן יוצא דופן בשדה, העבודה כולה "מדברת" ערבית. חביבה פדיה מעמידה במרכז פרשנותה ליצירה את מערכת הריטואל בעולם היהודי. בליבת המערכת הזו ניצבת ההלכה, החוק שהוא לדבריה "על אזורי" ומייצג לרוב את התרבות הפטריארכלית ההגמונית-קנונית. במעטפת מחלחל המנהג, שהוא בדרך כלל מעין ניב ועגה מקומית (משתנה ממקום למקום), מהלך שמאפשר סוג של מיזוג בין התרבות השלטת במרחב (מוסלמי, נוצרי, הינדואיסטי וכד') לעולם יהודי מובחן.

הנשים המקוננות – עולם הולך ונעלם – שבדש עד לו, מייצרות למעשה מרחב נשי רב-תרבותי שבו הנשים משתי הדתות השונות (יהדות ואסלם) מצטיירות לא פעם כקרובות זו לזו יותר מאשר הנשים והגברים בני אותה דת.

מרחב נשי רב תרבותי. איציק בדש, "זאלה"
במאמר העוסק בשאלת הרב-תרבותיות בשדה האמנות הישראלי טוען החוקר והאוצר גדעון עפרת כי "דומה שמהפכת הרב-תרבותיות השלימה מהלך גם בישראל, והפכה לטריוויאלית". בידענותו המופלגת מדגים עפרת כיצד בעבר הודרו קבוצות מרכזיות מהשיח (נשים, מזרחים, להט"בים, רוסים ופלסטינים) וטוען כי עם השנים הפער הזה הלך ונעלם.

עפרת מדגים שם בין השאר כיצד מקומץ של אמניות, הפך השדה לעולם שבו פועלות אמניות ואוצרות רבות.  אלא ששאלת הכמות היא רק חלק מהעניין. העובדה שאמניות ישראליות בשנות השבעים התכחשו לפמיניזם מנכיחה את ההבדל בין כמות לאיכות. בנוסף, על ההבדל שבין "נוכחות נשית" ל"קול נשי" נכתב כבר בעבר. ואכן, ייתכן שהדוגמאות הרבות שמביא עפרת מצביעות על כך שעולם האמנות שלנו יודע לכלול בתוכו דה-פקטו גם "אחרים" מסוימים, אבל רב-תרבותיות אינה מתבטאת רק בשיוויון מספרי או חוקי, והיא אינה מתמצה בשיח שמכוון לנראוּת של קבוצות שוליים.

כשרב תרבותיות  במיטבה מדובר בחגיגה של "חילופי תרבויות"; בריבוי תרבותי של שונוּת, היודע לתת מקום לעולמות ערכיים, פואטיים ואסתטיים שונים (ולפעמים קוטביים), ועם זאת לא מוותר על זהות עצמית. למעשה, השאלה שראוי לשאול אינה האם קבוצות שוליים מודרות מהשיח, אלא האם אסתטיקה, פואטיקה או אידאולוגיה ועמדות תרבותיות "אחרות" מקבלות מקום ראוי בשיח האמנות המקומי. ספק רב אם אפשר לתת תשובה חיובית.

כך או כך, על אף מקומה השולי בשיח האמנות הישראלי, האמנות הפמיניסטית הדתית תופסת כבר עתה מקום מרכזי בשיח האמנות-היהודית העכשווי. היא נתפסת לא אחת כתרומתו הייחודית, הרדיקלית, החתרנית והתוססת ביותר של העולם הדתי לענף זה.

תערוכה סביב נושא האמנות היהודית-הפמיניסטית תוצג במשכן לאמנות עין-חרוד החל מינואר 2012 (אוצרים: דבורה ליס ודוד שפרבר)