עקדת האב: הטרגדיה שבלב הסרט "עלים אדומים"
עקדת האב: הטרגדיה שבלב הסרט "עלים אדומים"
social
facebook whatsup email tweeter
יובל ריבלין //
9.11.14
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
אלמן טרי עולה מאתיופיה ויחסיו המורכבים עם ילדיו עומדים במרכז הסרט "עלים אדומים" של בזי גטה. יובל ריבלין על יצירה חזקה שבליבה שתי טרגדיות, שהיותן חלק מהחיים לא הופך אותן לקלות יותר: ההגירה וההזדקנות

"המציאות היא לא יותר מכתם רורשאך אחד גדול", קבע פעם הפילוסוף אלן ווטס. ואכן, לפעמים נדמה לנו שהעולם הוא כמו גוש טופו ענקי שאנו, במעשינו, מנסים לתת לו טעם כלשהו. ביקום דינמי, שבו הדבר היחיד הקבוע הוא השינוי, אנו עסוקים בחיפוש אובססיבי אחרי עוגנים. ככל שנוקפות השנים, כך נעשה העולם חמקמק יותר, ונקודות האחיזה המדומיינות נראות מפתות יותר, אך נדמה כי הניסיון להיאחז בהם נועד לכישלון. אין ספר הדרכה המכיל את החיים במילואם. המפה, כידוע, היא לעולם לא הטריטוריה.
 

במרכז הסרט "עלים אדומים", שכתב וביים בתבונה בזי גטה, עומד ניסיון כזה להכניע את המציאות, ניסיון הרואי ופתטי כאחד. גיבור הסרט מסגניו טדלה (בגילומו המרשים עד מאוד של דבבה אשטו) הוא אלמן טרי המבקש לאחר פטירת אשתו לבלות את שנותיו האחרונות במחיצת צאצאיו. הוא מוכר את ביתו המוגן ויוצא לדרך, אך מציאות חייהם של בניו, בנותיו, נכדיו ונכדותיו אינה נושקת לשלו ושונה מאוד מזו שקיווה למצוא.


הסיפור אולי נשמע מוכר - משהו כמו נענוע אצבע בליווי צקצוק חמור סבר בנוסח "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי" - אלא שב"עלים אדומים" התמונה מורכבת מעט יותר. טדלה הוא אדם קשה, וקשיותו יונקת, כך נדמה, הן מן המסורת הפטריארכלית האתיופית שהוא מאמץ במופגן, והן מחוסר יכולתו, כאדם מזדקן, להתמודד עם דיוקנו הצעיר והמשתנה תדיר של העולם שסביבו.

 

 

טדלה נצמד למסורת. באמת ובתמים הוא מאמין כי הודות לניגון שהיא מוציאה מכינורה, אין הוא ושכמותו נופלים מהגג ושוברים את מפרקתם. אלא שבניגוד לטוביה החולב, אשר השכיל לזהות את השינויים שמתחוללים בעולם ולאמץ כמה מהם לטובת שלום ביתו ובני ביתו, טדלה מסרב להכיר בחוסר המוחלטות של ערכיו. התוצאה הבלתי-נמנעת הינה תהום ההולכת ונפערת בינו ובין יוצאי חלציו.



התמוססות הגשרים המשפחתיים
התיעוד חסר הרחמים שמציע הסרט לנדידת היבשות המשפחתית מתעכב במכוון בתהליך התמוססותם של הגשרים המשפחתיים אל תוך המים הסוערים שהציפו אותם, ובראש ובראשונה, בקריסתה של המסורת. בעיני טדלה, אין חיים בלי מסורת; מסורת המחייבת את ילדיו לראות את האל כאב ואת האב כאל. אך בעיני בני הדור השני לעלייה לארץ, המסורת היא לא יותר מתחביב. הם אינם דוברים עוד את שפתה, וגם את האמהרית, שפת הדיבור מפעם, הם רואים כנטל; אבן נגף העלולה להכשיל אותם בשעת מרוצתם אל חיק הישראליות. בהעדר מצע תרבותי ושפה משותפים, מתפקד שולחן השבת המשפחתי כסניף של מגדל בבל. ניכור וחוסר תקשורת מוגשים למנה העיקרית, והמלך ליר המקומי מנושל מכיסאו ונהיה בעיני צאצאיו ללא יותר מליצן חצר.

ואולם "עלים אדומים" אינו רק סרט העוסק באיבה הנרקמת בין עולים מסורתיים לילדיהם תאווי הישראליות. בצד מחויבותו להצגת המתרחש בבתים רבים של משפחות מהגרים (לאו דווקא מאתיופיה ולאו דווקא במדינת ישראל), מציג הסרט גם את האיום שאין גדול ואוניברסלי ממנו על תחושת המציאות של כל אדם – הזִקנה. בגידת הגוף, מות בת הזוג והקונצנזוס המשפחתי סביב הארכאיות של תפיסת עולמו מבהירים לטדלה כי מנוי וגמור בקרב הדור הצעיר להגלותו אל הקרחון הקרוב. ארץ ישראל היא לא ארץ לזקנים, ויחסי אבות ובנים מתהפכים כאן מן הקצה אל הקצה. כך למשל מציגה סצינת הפתיחה של הסרט סמל יהודי-תרבותי מוכר: בן גדיים עומד בפני עקדה, אלא שב"עלים אדומים" הנעקד הוא ההורה. האם לא תשוב אל חיק בנה, ומן השמים לא ישמע הקול "אל תשלח ידך אל הקשיש". 


"עלים אדומים" הוא חלק משורה של סרטים אחרים מן השנים האחרונות העוסקים במערבולת הזקנה, כגון "חיותה וברל", "מיתה טובה" ו"נבלות". הוא פונה לאבות ולבנים ומבקש מהם לא לוותר ולא להסתגר. בעולם כאוטי רק המשפחה יכולה לשמש צוק איתן. בלעדיה עלולים חיינו להיהפך לעלים אדומים ברוח, לאבק פורח, וכחלום, יעופו.  

                                                           

 
 

 הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי
 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus