אין לי מקום בעקומה הזאת

התורה גדולה ועמוקה יותר מדירוגים בסולמות של 1 עד 10, ומאופציות שנעות בין יאיר לפיד לאריה דרעי. ידידיה מאיר קורא: הגיע הזמן לעשות לה לגליזציה

כמי שמרגיש מחובר למחוזות רבים בחברה הישראלית ומתקשה למגזר את עצמו, סקרים וטבלאות על עניינים שבנפש עושים לי קצת רע. לא רק כי אני לא טוב במתמטיקה, אלא כי גרפים ואחוזונים נראו לי מאז ומתמיד ככלי פשוט מדי למדידת עניינים שבלב. אף פעם לא הצלחתי למקם את עצמי על שום עקומה או גרף, ואפילו כששואלים אותי בסקר טלפוני על מידת החיבה שלי לחומוס צבר לעומת חומוס אחלה אני מתלבט קשות. כשמדובר בזהות האישית והאמונית הכי אינטימית של האדם, זה מסובך הרבה יותר. כל כך קשה לבחור, כל כך קשה לכמת. מזל שלא הייתי חלק מקבוצת המדגם של דו"ח גוטמן.

לצד ההערכה לדו"ח המרתק, ולצד ההבטחה להתעמק בכל שורה ולשמוח על כך שהעם השוכן בציון גם אוהב את היהדות שלו, אני רוצה לספר שני סיפורים קטנים מהשנה האחרונה, שהוכיחו לי שוב

כמה מורכב ולא צפוי המרחב הציבורי היהודי-דמוקרטי שלנו וכמה אי אפשר להכניס את כולנו לתוך הסטטיסטיקה, כי סיפורה של ישראל מגוון יותר.


הסיפור הראשון עוסק בחרדי צעיר, קרוב משפחה רחוק, שצילצל אלי יום אחד אחרי ששמע ממכונית נוסעת את השיר "מי שמאמין לא מפחד", להיטו של אייל גולן שמאיים להחליף את ההמנון. די כבר, הוא צעק לי לתוך האוזן, בתור "ההוא מהתקשורת". והוא הסביר: מי כתב את המלים האלה? זה נחשב שיר של מאמינים? הרי זו כפירה אמיתית. מי שמאמין לא מפחד? לא נכון! מי שמאמין כן מפחד. וממה הוא הכי מפחד, זה שמאמין? הוא מפחד את האמונה לאבד. 

 

הסברתי לבחור שזה שיר מסורתי כזה, עממי, שלא ייקח את זה ברצינות, והוא המשיך לשאוג: מי קבע שהיהדות היא כזאת? למה פרימיטיבי זה יהודי? הרי תמיד היינו העם הכי חכם, הכי נבון, אור לגויים, סמל מוסרי. למה היום קריצה ליהדות היא קריצה לחלק הלא אינטליגנטי שבנו? נמאס לי מהחלוקה הזאת שבה היהודי הוא כאילו העממיקו, והאוניברסלי הוא המשכיל והאורייני. מה קרה לנו?
 
הנאום שלו גרם לי לעצור לרגע. הרי השיר הזה של אייל גולן הפריע גם לי, אבל לא הצלחתי לשים את האצבע על זה באופן מדויק. למה נהפכה תורתנו הנפלאה לשם נרדף למשהו בשקל? בימים האחרונים אני מפחד שהוא יצלצל שוב, אחרי שיגלה את מי הכניסו לבית "האח הגדול" כנציגי הדתיים.

 

הסיפור השני עוסק בשכנים שלנו, זוג רמת-שרוני מגניב שגילה את היהדות וחזר בתשובה: תמהיל מרענן של ציצית ואופנוע ים, מטפחת ובישול אורגני. לפני הבחירות הקודמות הם התלבטו למי להצביע. הם ישבו ביחד, ולא ידעו איך לייצג את כל הערכים שהם מאמינים בהם באמצעות פתקים בקלפי. בתום הישיבה התקבלה החלטה: היא הטילה לקלפי פתק של יהדות התורה, והוא - פתק של עלה ירוק. סיפור אמיתי. עכשיו לכו תגידו למינה צמח לדגום אותם.


צילום: מנדי אור

 

נכון, הם מקרה קצה, אבל אני מרגיש שיש עוד ישראלים רבים שמרגישים שהגדרות מפלגתיות כבר לא מגדירות אותם באופן מדויק. הרב שלמה וולבה ז"ל כתב על כך בספרו הידוע "עלי שור": "לתלמידי חכמים שמלאו כרסם בש"ס ופוסקים, להם מחכים ההמונים. להם ולא לפוליטיקאים. ההמון נלאה מלשמוע דעות התפורות עלי-מידת קלפי בחירות". כלומר, התורה גדולה ועמוקה יותר מדירוגים בסולמות של 1 עד 10, ומאופציות שנעות בין יאיר לפיד לאריה דרעי. בסטיקר הייתי מגדיר זאת כך: לגליזציה לתורה. היא של כולנו, באופן חוקי, וכולם צריכים לטעום ולנסות.

עוד בבית אבי חי