איך קובעים מי ימות??

24.01.10

לא סובלת את שרה קלימי. אשה נוראית והשכנה שלי מלמעלה. בגדול, היא כאילו אשה מאוד נחמדה. השכנה האידיאלית. תמיד אם חסר לי משהו נגיד, אני נתקעת בלילה בלי רטלין לאברם, אני תמיד יכולה למצא אצלה.

רק מה? בטיפשותי נתתי לה את המפתח הרזרבי של הדירה. עכשיו אני חושדת בה שכשאני לא בבית, היא באה ומנערת לי את בקבוקי הבירה השחורה במקרר כדי להוציא מהם את הגזים. מי חוץ ממנה יכול לעשות מעשה נוראי שכזה? ומה אפשר לעשות בבירה שחורה בלי גזים? בירה בלי גזים היא כמו ארץ ישראל בלי תורה. היא כגוף בלי מחטב.

אז אתמול באמצע הלילה היה לי קרייבינג מטורף לבירה שחורה. אבל לא מהחדשות האלה שיש להם טעם של אייפון. לבירה הישנה מאלט נשר, זו שהמציא בשנת 1934 הפרופ הצ'כי להנדסת מזון ירוסלב זטופק, אחיו הגדול של אמיל, הקטר הצ'כי. אז אני מגיעה למקרר ומוציאה את הבקבוק, וכבר במזיגה לכוס אני רואה שמשהו לא בסדר עם הגזים. כי איך שאני באה לשתות אני חשה את הטעם התפל ומקללת קללה מרוקאית עסיסית שלמדתי מסבתא פרחה ממרקש. "שייסה!" אברם מתעורר. "מה קרה?" הוא רוצה לדעת.

"לא חשוב" אני אומרת לו. "בא לישון, הלוואי שתמות השרה קלימי הזאת".

בבוקר בעבודה אני יורדת למרתף. טוב זה לא כל כך מרתף, זו קומה שלישית, שם נמצא מלאך המוות. "תתקרבי" הוא אומר לי בזמן שהוא עוטף גופה בנייר אריזה ורוד "מאמי, אני לא נושך, רק כריות".

"אתה רומז משהו?" אז מה אם עליתי קצת? שלא יפזר לי פה רמזים על כריות.

"רונית!" נשמע ברקע קול נשי וצעיר מתוך רמקול.

"ממש כמו לויקינגים, זו כאילו, סתם המצאה שיש לי קרניים", ריח מתקתק של בושם עולה ממנו. אמאריז' אני מהרהרת.

"ומה עם הזנב שמקופל לך מאחורה?"

"ליאור!" שוב נשמע הקול בכריזה.

"אה, כפרה, זה לא זנב. במה אני יכול לעזור לך אחותי?"

"אני רוצה שתקח משהי. שלא נראה אותה יותר".

"יעל!"

"תשמעי חמודה" התעלם קבלן המוות מהכרוז הרועם ועבר לטפל במומיה חדשה של רוכבת אופניים. "קושקוש, זה לא עובד ככה".

"יעקב!"

"איזה יעקב?" צועק אחד מהשליחים המכונפים בשחור. "קופרשמיט!" השיב הקול הנשי בכריזה. "בסדר, בדרך!" והשליח יצא במשק כנפיים אפל מהחלון.

"את רואה כפרה? אנחנו לא קובעים. כאילו, כורזים לנו את מי לקחת ואנחנו לוקחים".

"ומי אחראי לקבוע מי כורז?" כבר הייתי קצרת רוח.

"אה.... שיואו, זה אחד מהסודות הגדולים של המשחק. אפילו לי אין מושג "

"ואלוהים יודע?" התרגזתי.

"אין לי מושג. רק אלוהים יודע".

"מרגנית!"

"חחח... מרגנית? כאילו אשכרה מרגנית?" גיחך מלאך המוות בחיוך אפל מבעד לשפתי הסליקון המטרוסקסואליות שלו "עם שם כזה עדיף לה שניקח אותה כמה שיותר מהר".

יצאתי כרגיל רעבה וכועסת. רציתי לרדת על איזו שווארמה אבל הקטע עם הכריות זרק אותי לארומה בקומה מתחת. כשנכנסתי שמתי לב לעובדה מעניינת. הידיות של דלתות הכניסה בצד הפונה אל הרחוב היו משופשפות ובלות משימוש. הידיות הפונות אל פנים החנות - חדשות לגמרי כאילו לא נגע בהם איש. מעניין. הזמנתי סנדביץ' בריאות של טופו עם נגיעות כלום. "של מי ההזמנה?" שאלה החמודה שבקבלה. "שלי, רננה".

ישבתי. ודפדפתי ב"ישראל היום". הטור של דן מרגלית תמיד מרגיע אותי. פתאום נפל לי האסימון, אלוהים ישמור חשבתי לעצמי. אצתי מהר אל הצעירונת שבקופה וביקשתי לשנות את השם שעל ההזמנה ל"שרה".

"אין בעיה. את קצת חיוורת את יודעת?"

בטח שאני חיוורת. עוד שניה אני עומדת למות.

חזרתי לשבת. פתאום הקפיצה אותי הקריאה: "שרה!"

הלב שלי דפק... גוד זה עבד, אני עדיין חיה.

"איזה שרה?!" נשמע הקול מלמעלה.

"קלימי, קלימי!" שאגתי בהיסטריה, עיני כל היושבים ננעצו בי במבט קר ומזוגג.

 

יומיים אחר כך עברתי בין מודעות האבל בכניסה בבנין. "שרה קלימי שנלקחה בטרם עת" נכתב בהן.

מה בטרם עת? הבטטה כבר היתה בת 43, כמה היא תכננה עוד לחיות? חוצמזה, היא היתה רואת חשבון.

עליתי הביתה ופתחתי את המקרר. שני בקבוקי בירה נשר חדשים המתינו לי שם. פתחתי את הראשון ושום רחש של גז משתחרר לא נשמע.

"שייסה!" סיננתי במרוקאית. "זאת לא היתה היא".

נו שוין, תהא מנוחתה עדן.


============================
עדכונים:

www.facebook.com/gurnischt



הודעה נערכה ע'י מנהל בתאריך: 25/01/10

עוד בבית אבי חי