כבוד למגזר: כך כבשה החרדיות את הקולנוע הישראלי

לכל איש יש צל. מפיטר פן למדנו כי אי אפשר להסתדר בלי צל, ומקרל גוסטב יונג למדנו כי יש לקרוא בשם "צל" לכל החלקים באישיותו של אדם שהוא מבקש להדחיק ולהרחיק – מרכיבי זהות הקיימים בו בעל כורחו שהוא נאבק בהם תמידית כדי לדעת מה הוא אוהב וממה הוא נרתע.

 

לא רק לבני אדם יש צל. גם תעשיית הקולנוע הישראלית מאובזרת באחד כזה, ומתברר כי הוא לבוש בגדים שחורים, זקנו מגודל ומשפתיו בוקעים פתגמים תלמודיים ויידיש שוטפת. צלו של הגיבור הקולנועי בארצנו, האלטר-אגו המודחק שלו, הוא חרדי.

 

לאורך כל שנות קיומו של הקולנוע המקומי, הטילה עליו הקהילה החרדית צל כבד. הצבר, דור ראשון לדתל"שיות, זיהה את החרדיות עם הגלותיות על שלל מאפייניה, ואלומות האור הקולנועיות ששרטטו את דיוקנה של החברה הישראלית פסחו במכוון על צלליותיהם של תושבי בני ברק ומאה שערים. אם נקלעה, במקרה, דמות חרדית אל הטקסט הקולנועי, היא מילאה בנאמנות את תפקידה החשוך: היא זרקה אבנים והתפלמסה עם השוטר אזולאי; התפללה וייחלה לנס אלוהי שלא הגיע ב"מבצע יהונתן"; ושימשה קריקטורה גסה ונלעגת לכל מה שאינו ישראלי ב"קזבלן". פישקה, נחצ'ה וקוני למל ייצגו עולם שאבד עליו הכלח, ופאותיהם המסולסלות והמודבקות הובסו בכל מפגש אקראי עם בלורית יפת תואר כלשהי.

 

עד לשנות ה-90 של המאה הקודמת, דיברה התרבות המקומית בלשון קולקטיבית – בגוף ראשון רבים. בשפת ה'אנחנו' שימשו החרדים כ'הם', אך עם התפוררותה של השפה המשותפת לבנות-קול רבות ועם השינוי שחל בראייתה של התרבות הישראלית שהחלה לראות את עצמה כבית המשותף למגזרים מגוונים ולא עוד כקיבוץ אחיד, החלו דיירי הבניין לגלות עניין גם בשכנים החרדים.

 

מתוך "חופשת קיץ". דור א' של סרטי חרדים

 

תחילה היתה זו התבוננות מציצנית, חשדנית ועוינת. "אהבה אסורה" של יוסי זומר מ-1997 ו"קדוש" של עמוס גיתאי מ-1999 היו המקבילה הקולנועית לספריו בעלי הגוון הרכילותי של יהושע בר-יוסף. נדרש עוד עשור נוסף עד שייצוגם של החרדים בקולנוע הצליח לחרוג מן ההתמקדות המשולהבת בחור שבסדין. זה קרה כשתושביה של הדירה החרדית החליטו סופסוף לקחת מצלמה ולהתחיל לצלם את עצמם.

 

קריאה נוספת: "שטיסל" מצליחה להציג חיים של חרדים בלי הקלישאות הטלוויזיוניות הרגילות

 

כבר שנים פועלת בארץ תעשייה קטנה של הפקת סרטים המיועדים לצופים חרדים. מה שהשתנה בשנים האחרונות היא החלטתם של יוצרים ויוצרות חברי הקהילה החרדית, בעבר או בהווה, לייצר סרטים המיועדים במובהק לקהל לא חרדי. סרטים אלה מבקשים להפגיש את עולמה של הקהילה החרדית הסגורה עם הקהל שאינו בקיא באורחותיה ולהנגיש אותו להם. את מקום המציצנות מן החוץ תופסת כעת ההבנה, המגיעה מתוך הקהילה החרדית, כי הקולנוע הוא כלי שעשוי לשרת את הכרתה העצמית של הקהילה, ובד בבד, לסייע למתבוננים להכירה טוב יותר.

 

אין זה מקרי כי מרבית הסרטים מאמצים טון אוהד בבואם לתאר את המתרחש בין חומות הקהילה. אפילו סרט חמור סבר כגון "חופשת קיץ" של דוד וולך, המתאר את נזקיה של אהבת אל חסרת גבולות, מציג אהבה זו ככוח רב עוצמה שאין ללעוג לו או לפקפק בקיומו. ואולם, הנימה המסויגת העולה מסרט זה אופיינית בעיקר ליצירתם של חוזרים בשאלה עכשוויים כמו וולך, אך היא נגוזה לחלוטין כשמאחורי המצלמה ניצבים יוצרים כסויי ראש כיהונתן אינדרוסקי או רמה בורשטיין.

 

מתוך "למלא את החלל". דאגות של יומיום

 

"למלא את החלל" של בורשטיין ו"שטיסל" של יהונתן אינדורסקי (שנכתב יחד עם אורי אלון) מייצגים נאמנה את הקולנוע החרדי הישראלי העכשווי. הם קולחים וקומוניקטיביים, עלילותיהם נוגעות ללב והדמויות המאכלסות אותם עגולות וידידותיות למשתמש. המתבונן בסרטים אלה עשוי להיות מופתע עד כמה חפים סרטים אלה מעיסוק ישיר בשאלות של דת ואמונה. ההלכה אינה משמשת מקור לקונפליקטים, אלוהים אינו מלווה את גיבורי הסרטים והרצון לפרש את כוונותיו הנסתרות כמעט שאינו מעסיק אותם.

 

גיבורי סרטים אלה עסוקים הרבה יותר בשאלות ארציות לחלוטין: את מי אני אוהב ועם מי עליי להשתדך. העיירה הקולנועית העכשווית מורכבת מאלמנים המבקשים תיקון, מנשים המגלות כי סכנת עגינות מרחפת מעל ראשן, מרווקים שהגיעו לפרקם ומעלמות צעירות החומדות יפי מראהו של בחור ישיבה צעיר.

 

במובנים רבים, את השראתו שואב "שטיסל" הרבה יותר מג'יין אוסטין והרבה פחות מ"מסילת ישרים". גיבוריו התמימים, שראש וראשון להם הוא קיווע (עקיבא) חולם החלומות, משוטטים בלי הרף בסמטאות הירושלמיות הדהויות. עיניהם פעורות, לבם חף מציניות ושום דבר לא יעצור את מרוצתם, חוץ מחתיכת קוגל או קערת חמין.

 

את הציווי "ואהבת" הם מקיימים בכל לבם ובכל מאודם, אך הוא מופנה לבשר ודם. האהבה התמימה היא סוד קסמם של הסרטים, בהיותה שונה כל כך מאהבות רוויות סיבוכים כדוגמת אלה המוצגים בסרטים ישראלים עכשוויים אחרים, דוגמת "המילים הטובות", "גט" או "סיפור על אהבה וחושך". היקום החרדי הקולנועי נראה בפשטותו הקורצת כרחוק שנות אור מהמציאות הישראלית היצרית, הכוחנית והאינדיווידואלית.

 

בעולם קולנועי הרואה בטוב לב תכונה המיועדת ללוזרים, מוסיפים החרדים הקולנועיים לשמש הקול המודחק של החברה הישראלית, צלה העכשווי. הם מציעים התרפקות על עולם שהיה ואיננו ונמצא במרחק נסיעת אוטובוס. הם מציגים גיבורים שהמרד הוא מהם והלאה, אך עצם קיומם הוא בבחינת התרסה עצובה לכל מה שנמצא מחוץ לבית הישיבה, סליחה, מחוץ לבית הקולנוע.

 

קריאה נוספת: הצצה לתעשיית הקולנוע החרדי

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6